Real Estate

לקראת ההופעה הצפויה של להקת Real Estate בישראל [רביעי, 25.5 בארבי ת"א – לרכישת כרטיסים] עלה בי הצורך לכתוב מעט על ההרכב הזה מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית שכן לא חושב שיש באמת איזו דרך אחרת לכתוב על מוזיקה הפורטת בעדינות שכזו איזה מיתר רגשי בלב – כך שאין כאן יומרה להעניק לקורא איזו סקירה מקיפה אותה ניתן למצוא בנקל באתרים אחרים, אלא נקודת מבט אישית מאוד על להקה המייצרת צלילים שאוזני וליבי נהנים לחבוק בערך מהרגע הראשון שהאזנתי להם.
Real Estate הם תמצית מזוקקת של האינדי-רוק-קולג'ים-פרברים אמריקאי טיפוסי לכאורה, אבל יש שם טוויסט: פשטות הלחנים והנגינה המעט מרושלת [שאיפיינה אותם במיוחד באלבום הבכורה הנושא גם את שם הלהקה] כמו גם נגיעות הפסיכאדליה הקלות הופכות כל האזנה למין שיטוט סהרורי במבט החובק נופים אמריקאיים. אמריקה, כפי שהיא משתקפת מהנדל"נים היא מקום זהוב של מדשאות ירוקות מטופחות, כבישים ארוכים הנימתחים הישר ללב הגעגוע, למי שצועד במשעול הרפאים של זכרונותיו – זהו הדיאןאיי המרכיב את הצלילים והמילים של ההרכב הזה. נחבטתי לראשונה באפלוליות הזהובה הזו כשהאזנתי לראשונה ל-Pool Swimmers מתוך אלבום הבכורה:

לא חושב שיש עוד להקה שהצליחה לשרטט ברהיטות שכזו את הפרברים האמריקאים, את הניואנסים המלנכוליים המסתתרים מאחורי הנורמליות של המעצמה המערבית הגדולה בתבל ואת היומיומיות הבנאלית והסוריאליסטית מאידך של קיום בשולי החלום המשורטט בפסים וכוכבים, ומנגד תמיד חשבתי שאני מזהה מאחורי הצלילים איזו אופטימיות נאיבית, כמעט ילדותית. סירופ מתקתק המכסה על עצבוביות המכסה על סירופ וחוזר חלילה. אולי זה בגלל ההקפדה על צלילי גיטרה המתובלים בריוורב חרוך מעט המקנים להם צליל מרחף ומאידך את החריכות המאפיינת צלילים המנוגנים במחסן או גראג' דרך מגבר גיטרה ישן וחבוט [והנה נגלית לה עוד תמונת פרברים].

It was all out of tune
You're entering this town
Yourself a weeping clown
You play along to songs written for you

But you're all out of tune
You're all out of tune

תמיד חשבתי שאם אי פעם אערוך טיול [רוד טריפ] לרוחבה ואורכה של היבשת האמריקאית, המוזיקה של Real Estate היא כל שאזדקק לו כבן-לוויה נאמן, לא רק בגלל האמריקאיות המאפיינת אותה אלא בזכות היכולת שלה לכוון את המבט ולנסח יופי רב בתוך סיטואציות בנאליות, פשוטות ויום-יומיות. אולי זה גם בגלל שהנדל"נים, כמו אנשים רבים שמכיר, נולדו זקנים והמבט שלהם אל תוככי ההווה מכיל בתוכו כבר רכיבי נוסטלגיה וגעגוע – על כן גם הערכה תמידית למה שעכשיו, למה שעוד רגע יחמוק ולא יהיה עוד.
בפשטות רוקנרולית, בהפקה צנועה ומדוייקת המהווה ניגוד להוקוס-פוקוס ההפקתי ורב להטוטים המאפיין את הפופ-רוק של המאה ה-21 הצליחה החבורה הזו מניו-ג'רזי לנסח את הפסקול המושלם לנוסטלגיית-הווה: המנון לפרברים אמריקאיים שקטים המתעטים באורות רחוקים של ערים גדולות ומרחבים ריקים.

This is not the same place I used to know
But it still has that same old sound
And even the lights on this yellow road
Are the same as when this was our town

ממליץ לכם מאוד לא לפספס את הביקור הישראלי של ההרכב המיוחד הזה והשמועות אומרות שהכרטיסים אוזלים במהירות, כך שכדאי להזדרז ולהזמין עכשיו.
נתראה בבארבי?



2 תגובות על ”דלא ניידי של הגעגוע“

  1. שרון רז | 15 במאי, 2016 בשעה 12:22

    נהדר

  2. kisuy | 15 במאי, 2016 בשעה 14:22

    פסקול הנסיעות האולטימטיבי שלי בשנים האחרונות, ולהקה נפלאה ממש באופן כללי. נתראה בשבוע הבא!

הוספת תגובה