Real Estate

לקראת ההופעה הצפויה של להקת Real Estate בישראל [רביעי, 25.5 בארבי ת"א – לרכישת כרטיסים] עלה בי הצורך לכתוב מעט על ההרכב הזה מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית שכן לא חושב שיש באמת איזו דרך אחרת לכתוב על מוזיקה הפורטת בעדינות שכזו איזה מיתר רגשי בלב – כך שאין כאן יומרה להעניק לקורא איזו סקירה מקיפה אותה ניתן למצוא בנקל באתרים אחרים, אלא נקודת מבט אישית מאוד על להקה המייצרת צלילים שאוזני וליבי נהנים לחבוק בערך מהרגע הראשון שהאזנתי להם.
Real Estate הם תמצית מזוקקת של האינדי-רוק-קולג'ים-פרברים אמריקאי טיפוסי לכאורה, אבל יש שם טוויסט: פשטות הלחנים והנגינה המעט מרושלת [שאיפיינה אותם במיוחד באלבום הבכורה הנושא גם את שם הלהקה] כמו גם נגיעות הפסיכאדליה הקלות הופכות כל האזנה למין שיטוט סהרורי במבט החובק נופים אמריקאיים. אמריקה, כפי שהיא משתקפת מהנדל"נים היא מקום זהוב של מדשאות ירוקות מטופחות, כבישים ארוכים הנימתחים הישר ללב הגעגוע, למי שצועד במשעול הרפאים של זכרונותיו – זהו הדיאןאיי המרכיב את הצלילים והמילים של ההרכב הזה. נחבטתי לראשונה באפלוליות הזהובה הזו כשהאזנתי לראשונה ל-Pool Swimmers מתוך אלבום הבכורה:

לא חושב שיש עוד להקה שהצליחה לשרטט ברהיטות שכזו את הפרברים האמריקאים, את הניואנסים המלנכוליים המסתתרים מאחורי הנורמליות של המעצמה המערבית הגדולה בתבל ואת היומיומיות הבנאלית והסוריאליסטית מאידך של קיום בשולי החלום המשורטט בפסים וכוכבים, ומנגד תמיד חשבתי שאני מזהה מאחורי הצלילים איזו אופטימיות נאיבית, כמעט ילדותית. סירופ מתקתק המכסה על עצבוביות המכסה על סירופ וחוזר חלילה. אולי זה בגלל ההקפדה על צלילי גיטרה המתובלים בריוורב חרוך מעט המקנים להם צליל מרחף ומאידך את החריכות המאפיינת צלילים המנוגנים במחסן או גראג' דרך מגבר גיטרה ישן וחבוט [והנה נגלית לה עוד תמונת פרברים].

It was all out of tune
You're entering this town
Yourself a weeping clown
You play along to songs written for you

But you're all out of tune
You're all out of tune

תמיד חשבתי שאם אי פעם אערוך טיול [רוד טריפ] לרוחבה ואורכה של היבשת האמריקאית, המוזיקה של Real Estate היא כל שאזדקק לו כבן-לוויה נאמן, לא רק בגלל האמריקאיות המאפיינת אותה אלא בזכות היכולת שלה לכוון את המבט ולנסח יופי רב בתוך סיטואציות בנאליות, פשוטות ויום-יומיות. אולי זה גם בגלל שהנדל"נים, כמו אנשים רבים שמכיר, נולדו זקנים והמבט שלהם אל תוככי ההווה מכיל בתוכו כבר רכיבי נוסטלגיה וגעגוע – על כן גם הערכה תמידית למה שעכשיו, למה שעוד רגע יחמוק ולא יהיה עוד.
בפשטות רוקנרולית, בהפקה צנועה ומדוייקת המהווה ניגוד להוקוס-פוקוס ההפקתי ורב להטוטים המאפיין את הפופ-רוק של המאה ה-21 הצליחה החבורה הזו מניו-ג'רזי לנסח את הפסקול המושלם לנוסטלגיית-הווה: המנון לפרברים אמריקאיים שקטים המתעטים באורות רחוקים של ערים גדולות ומרחבים ריקים.

This is not the same place I used to know
But it still has that same old sound
And even the lights on this yellow road
Are the same as when this was our town

ממליץ לכם מאוד לא לפספס את הביקור הישראלי של ההרכב המיוחד הזה והשמועות אומרות שהכרטיסים אוזלים במהירות, כך שכדאי להזדרז ולהזמין עכשיו.
נתראה בבארבי?

לפני המשך הקריאה – לחצו PLAY כאן:

שוק מחנה יהודה הירושלמי בלילה.
הבאסטות מתרוקנות ונסגרות אט אט, האורות מתעמעמים, קהל השוק מתחלף בקהל הלילי הסקרן ורחש גשם של אמצע מרץ מקיש על גג הפלסטיק הדק של השוק המקורה. מבין הסימטאות מתחילים להגיח קבוצת מוזיקאים ולהתקין לאורך הרחוב הצר מגברים, תופים, גיטרות וכלי נגינה נוספים. טכנאי ההקלטה מפזר מקרופונים וכבלים ותוך פחות משעה נלחץ כפתור ההקלטה ו..
צלילים חלומיים הנשמעים בפעם הראשונה [והאחרונה] מתפשטים בחלל השוק ואל לבבות קהל המאזינים ומשם אל רגליהם המטופפות בקצב המוזיקה על האספלט.
כך הוקלט האלבום החדש של We Are Ghosts באחד הערבים הבלתי נשכחים של חיי.

צילום: תמר גיל
[צילום: תמר גיל]

למי שלא מכיר: We Are Ghosts הוקמו ב-2009, קבוצת חברים [בחלקם מוזיקאים ובחלקם לא] נפגשו בחדר חזרות לערב אלתור לא מחייב – עבורי זה היה תרגיל אישי בשחרור: עד אז הקפדתי לעבוד ולהקליט לבד בעיקר עקב התובנה שאינני יכול לחלוק עם איש את עולם הדימויים הצלילי שלי, אך מה שמאפיין מאוד את הגישה הזו שבסופו של דבר המיצוי העצמי של הגבולות והאתגרים היצירתיים מגיעים לאיזו סוג של תקרת זכוכית שעל מנת לשבור אותה יש צורך בגירויים חיצוניים, בהקשר הפרטי שלי הצורך נבע מהחיפוש אחר איבוד השליטה על היצירה.
באמת שהייתי צריך להגיע לאיזה סוג של קצה על מנת להגיע להבנה שעלי להשתחרר מההרגל המגונה הנקרא "קונטרול פריק".
הסשן הראשון הפך לסוג של התגלות: במקום הנוייז והכאוס להם ציפיתי, המוזיקה שקלחה באותו ערב תוך אלתור מוחלט היתה קוהרנטית וגרובית, היא היתה כל מה שאי פעם רציתי ליצור רק שמעולם לא יכולתי ליצור אותה לבד: זהו תוצר שאינו שייך לאדם ספציפי אלא תיעוד של קולקטיב.
סשן ההקלטות הראשון הוביל לשני, הרפתקאה אחת הובילה לאחרת ופתאום סשן ההקלטות הירושלמי הנוכחי התגלגל לכדי האלבום מס' 11.

צילום: תמר גיל
[צילום: תמר גיל]

אין לי מושג איך זה עובד.
הלא ידוע הינו מרכיב הכרחי לתפיסה היצירתית של WAG: אם הייתי מבין כיצד מתוך האין נובעים שירים גמורים הנשזרים בידיהם של מוזיקאים [שלעיתים זהו בכלל המפגש הראשון שלהם לנגינה משותפת] שאינם יודעים מה עומד להתרחש בשניה הבאה – היינו כבר מפסיקים לנגן ביחד ממזמן, אני חושב. מה שברור לי מהניסוי הזה הוא שישנו קשר הדוק בין היצירה ולבין המקום – ואני לא מתכוון לכך רק במשמעות הפיזית-אקוסטית, אלא בכל הרבדים [היסטוריים, אנושיים, אנרגטיים, מטאפוריים] והחלל הוא חלק בלתי נפרד מהצליל הסופי ומתהליך בריאתו.

צילום: תמר גיל
[צילום: תמר גיל]

אינני זוכר דבר כמעט ממהלך ההקלטות או מה באמת התרחש שם ברחוב השוק הצר, זוהי תבנית החוזרת על עצמה במהלך הסשנים של הקולקטיב – ברור לי מאוד שהגעתי לעיר הקודש באותו הערב מותש וטרוד ואת הדרך חזרה הביתה לגליל בשעות הבוקר הקטנות מוקף באדי צמר גפן מתוק ומעקצץ שמנע ממני שינה, אך ביניהם הכל מטושטש ומופז, רצף של חוויות כמעט מופשטות של צליל וצבע. רק המוזיקה נותרה כתיעוד רפאי למשהו שהיה ואיננו עוד.

צילום: יובל בורשטיין
[צילום: יובל בורשטיין]

סשן ההקלטות בשוק מחנה יהודה התאפשר תודות לארגון "רוח חדשה" והערב שהפיק "מיוחד למקום" אשר הוקדש כולו ליצירה בחללים אורבניים ספציפיים [Site Specific] כמו כן עזרו לנו בכל הנדרש להקלטת האלבום הנ"ל כפרוייקט גרילה אורבני אמיתי ותודה מיוחדת גם נדרשת לפאב "פרדי לימון" [שהקדשנו לו גם את שיר מס' 4] אשר עזר מאוד בלוגיסטיקה של הערב.
תודה מיוחדת מאוד לאלעד בן-הרוש שיזם את הפרוייקט וליווה אותנו טכנית וכמו כן לקח על עצמו את אתגר הסאונדמן, ותודה אדירה לרועי לוסטר על ההקלטה המשובחת ועל האומץ ללוות אותנו בהרפתקאות מופרעות למדי על מנת לתעד את הצלילים שלנו.
הרוחות: שני קדר [שירה, כלי הקשה ומלודיקה] | יהונתן סופרין [גיטרות, כלי הקשה] | אורי דרור [באס, גיטרות, כלי-הקשה ומלודיקה] | גיא ביבי [כלי הקשה] | עידן פלד [קלידים, ווקודר] | דני רווה [תופים] | מורפלקסיס [גיטרות, קולות, באס, כלי הקשה]

ההורדה של האלבום חופשית – אך כל תרומה תעזור לנו לממן את סשן ההקלטות הבא <3

צילום: יובל בורשטיין
[צילום: יובל בורשטיין]

תגיות: , , , , , , ,

אתמול ראה אור אלבום חדש לקולקטיב הרוחות We Are Ghosts הנקרא A N D A R T A, הוא הוקלט באחד המקומות המדהימים בארץ: אנדרטת חטיבת הנגב שעוצבה ותוכננה ע"י דני קרוון [מול באר-שבע]. הוזמנו להקליט את האלבום באנדרטה [30/10/2014] באירוע המציין 50 שנה להקמתה ו-50 שנה לפיסול הסביבתי של דני קרוון [אוצרת: עדי אנגלמן] – המקום עצמו מהווה מבוך פלאות מהדהד מבטון והיסטוריה, כמו כן אבן דרך משמעותית בפיסול המודרניסטי הישראלי.

אנדרטת חטיבת הנגב

מהרבה בחינות האלבום הזה הוא פרי יצירת site specific, מוזיקה שנטוותה ונוצרה במקום וזמן ספציפיים באופן שלא נוכל לשחזר לעולם, וזה בעיני תמיד היה הכוח הגדול של We Are Ghosts – היצירה המוזיקלית איננה תלויה רק בזמן, המקום חייב להיות מדוייק ויש לו חלק מהותי [פיזי, אקוסטי, רוחני] בתוצאה הסופית ובמקרה של האלבום הנוכחי – גם מזג האוויר נטל חלק חשוב:
לאחר כחצי שעה של נגינה תחת הכוכבים [ומול קהל] ריחף שבר ענן עצום מעל באר-שבע והחל להזליף טיפות שהלכו והתעצמו לכדי גשם עז, במהלכו ניסינו להמשיך ולנגן ככל יכולתנו ונאלצנו להפסיק כשהדבר הפך למסוכן עקב כמות חיבורי החשמל והאלקטרוניקה שהיינו מוקפים בה [מה שהיה עלול להפוך את השם We Are Ghosts לטראגי ואירוני] – וזה בעצם מה שאני זוכר: את השיטוט עם הגיטרה התלויה עלי והצלילים המהדהדים בין תוואי הבטון שעיצב קרוון, העיר באר-שבע כצביר אורות גלקטי בחלל המדברי למרגלותינו והגשם שניטח על הכל. על הקהל. על הגיטרה. על הסינטיסייזרים. על העור המתוח של התופים. על הגופים שעמדו שם בשעת ערב והאזינו.
לא הייתי מחליף את הרגע הזה בדבר.

הקטע האחרון שנושא גם את שם האלבום, הוא התיעוד היחיד שנותר מסוף ההופעה [המשכנו לנגן מעט עוד כמה דקות לפני שאולצנו להפסיק].
השתתפו: דויד פרץ, שני קדר, גיא ביבי, אורי דרור, גיא חג'ג', אמיר ניר ואנוכי.
התארחו: אסף קורן [הידוע גם כ-Juicy Jew] ואביעד הנדל המוכשרים.
טכנאי הקלטה: רועי לוסטר
תודה אדירה לעדי אנגלמן, דויד פרץ, יעל כהן ועיריית באר-שבע שגרמו לכל זה להתממש.
האלבום ניתן להורדה חופשית [בשיטת שלם-כפי-יכולתך – מי שיתרום לנו ממעותיו יקבל גם איפי בונוס המכיל עוד 2 קטעים] + אפשרות לרכישת דיסק במהדורה מוגבלת בהדפסת יד [30 יח'], כל תרומה תעזור לנו לממן את האלבום או ההרפתקאה הבאה – תהנו:

תמונות מתוך סשן ההקלטות שצולמו ע"י סמנתה אדלר דה אוליביירה:

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

⚜ ⚜ ⚜

כמו כן:

ביום שני הקרוב [20.4] תתקיים הקרנת בכורה לסרטם של We Are Ghosts – Miami – שהפסקול שלו כבר ראה אור בסוף 2014. ההקרנה תתקיים באוזןבר [המלך ג'ורג' 48, תל אביב], פתיחת דלתות ב-20:00 והכניסה חופשית לגמרי. הקרנה תהיה בנוכחות חברי ההרכב וכמו כן ימכרו במעמד זה דיסקים, קסטות וחולצות.
בחייאת, תבואו להגיד שלום <3
// עמוד האירוע בפייסבוק

פוסטר הסרט "מיאמי"

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

Audio-Camp-Mixtape-Cover

3 מיקסטייפים.
בלוג אחד שריכז 59 להקות ואמנים שאתם ככל הנראה לא מכירים וחבל – כעת בואו תתקנו את זה:

תגיות: , , , , ,

E-mune

Check This Out!, Disc-O-Rama דצמבר 3rd, 2013

e-mune-banner

החלל שבין האלקטרוני/דיגיטלי לאקוסטי מרתק אותי. כך זה היה תמיד: כשצלילים שנוצרו וסונתזו ביקום הבינארי של ממלכת המחשב משוחררים לכאוטיות של החלל האקוסטי בו רעד והתנגשות פרודות יוצרות את ה-"הפרעה המכנית בחומר" שאנו מכנים "קול". אולי זה בעצם החלק הפילוסופי והיצירתי של שימוש בין שני קצוות מנוגדים כל כך של סדר מוחלט ותוהו מוחלט על מנת לטוות באמצע חלל של רגש מרתק אותי מאוד.
הפיסקה הזו מסבירה למעשה מה כל כך משך אותי בתהליך היצירה האיפי החדש ששוחרר היום לרשת – מבחינתי העבודה עליו היוותה סוג של עוגן יצירה פרטי בדברים שבאמת מעניינים אותי כרגע מוזיקלית תוך חיפוש ומחקר בסאונד, אסטטיקה וקצב. האיפי הזה נעשה כמעט כולו באמצעים דיגיטליים ומנגד, על מנת ליצור מניפולציות צליל שונות, לא פעם מצאתי את עצמי משדר ערוץ כלי הקשה דרך מגבר במסדרון על מנת להקליט את ההידהוד שלו בחלל אקוסטי אמיתי או דוגם במשך דקות ארוכות רדיו AM ישן מרמקול חבוט על מנת למצוא צלילים מעניינים [שרובם הוטמעו למעשה בקטע הראשון באיפי – E-mune].

כל רגע פנוי בחצי שנה האחרונה הקדשתי לאיפי הזה והוא נשזר אט אט עד שהפך לבהמה רושפת ריוורבים ומקצבים שהיא היום  – להאזנה והורדה [במחיר כוס אספרסו פעוט]:

תגיות: , ,

יהודה לדג'לי לטעמי היה הסינגר-סונגרייטר ששר באנגלית הטוב ביותר בארץ. נקודה.*
אולי זה בגלל מוצאו הקנדי שגורם לאנגלית להתלקח בצליל הנכון, אולי בגלל הכתיבה החכמה (לעיתים אף מתחכמת) של טקסט שנהג להסתחרר בראש זמן רב אחרי שהשיר נגמר, או הלחנים שהיתה בהם מן פשטות – כמו קרס דיג שננעצת מהר באוזן ואז בלב וחוסר יומרה השייכת למי שרצה בעצם לעשות נירוונה ובלאק סאבת' אבל בגלל שלא היה לו מספיק כסף לקנות גיטרה חשמלית אלא גיטרה קלאסית פשוטה הוא מצא את עצמו מוגדר כפולק. נו ניחא. שיחשבו שזה פולק.

Judah-Ledgley---small

Moving On נוצר למעשה בסשן הקלטות בסופ"ש ארוך אחד של אוגוסט 2007, לפני שש שנים וקצת. האלבום מהווה סוג של תיעוד כואב של פרידה וניסיון לאחות מחדש כל כך הרבה רסיסי חיים שהתפזרו לכל עבר. אני מניח שבאותה תקופה הצורך של יהודה להקליט נבעה בדיוק מהנקודה הזו – למצוא מחדש איזה כיוון, עוגן להיאחז בו כשהכל מסביב נראה כמתמוטט. הסתגרנו יומיים באולפן הקטן שלי, הקלטנו המון ובהפסקות יצא לנו לדבר לא מעט. תמיד הערכתי ביהודה את הפתיחות המוזיקלית והחירות שהוא העניק לי כמפיק "לשחק" עם השירים שלו ולעצב להם את הצליל על פי חזוני ותהליך ההקלטות עימו תמיד היווה סוג של חוויה נעימה ויצירתית מאוד. לאחר ההקלטות במהלך אותה שנה התחלתי למקסס את השירים תוך כדי התכתבות עם יהודה ועקב עיסוקי הרבים וגם מחוייבויות שונות של לדג'לי הפרוייקט אט אט נזנח והועבר אל תיקיית גיבוי שבתורה הועברה ואוחסנה בדיסק קשיח שלאחר זמן מה נעלם, נשכח ונחשב כאבוד. אני חושד שהאלבום הקטן הזה היה ממשיך להיות אבוד לולא ניקיון יסודי ופרוייקט גיבוי מחודש של חומרים ישנים שערכתי במהלך הקיץ האחרון וברגע שהצלילים הראשונים בקעו מהמוניטורים תפסתי לעצמי את הראש – הדבר הזה פשוט חייב להיות בחוץ, לא ייתכן שאני היחידי שיכול לשמוע את השירים הללו.
לאחר שש שנים צללתי שוב לתוך השירים: מתקן פה, מוסיף תפקיד קטן שם וממקסס מחדש את הכל – עד שהאלבום הכריז שהוא גמור.
שמח שאני כבר לא היחיד שיכול להאזין לשירים הללו והמיני-אלבום חדש/ישן של יהודה ניתן להורדה חופשית [בשיטת שלם-כפי-יכולתך] – תהנו.

לינקים נוספים:
יהודה לדג'לי בבנדקמפ
כתבה של בן שלו על לדג'לי באתר "הארץ"
יהודה לדג'לי באתר "השרת העיוור"

* – היה. כי כעת הוא מתגורר בלוס-אנג'לס.

תגיות: , , , , ,

Schwarz Neon Licht - Sampler1

יש רגע בו אדם מתנהל בחייו, עוצר, ומבין שהוא חייב לייבל.
זה די טיפשי כשחושבים על זה, כי מי בכלל צריך היום חברת תקליטים?
כל אמן מתחיל יודע שדווקא יש להמנע מחוזים עם גופים כלכליים גדולים ושבסופו של דבר, לאחר שהמוזיקה כבר מופקת ומוקלטת, כל מה שצריך הוא יח"צן טוב והפצה (במידה כמובן ומדובר במוצר פיזי שניתן להפיצו) וזהו. טוב, אולי גם מנהל אמנים/להקה ממולח שיקבע הופעות וידע לכוון את ההתנהלות. על אף שכל הדברים הללו (יח"צ, ניהול, הפצה) עולים כסף אך הם משאירים את השליטה האומנותית והכלכלית בידיים שלכם שלא לדבר על השליטה הבסיסית על זכויות היוצרים ועל הזכות לקבל תמלוגים.
מנגד, הצורך בסוג של קורת גג לכל הפרוייקטים שאני מעורב בהם והידיעה שבמצב המדיה/רדיו/עיתונות הנוכחיים בארץ אין כל כך עם מי לדבר ככל שזה נוגע למוזיקה שחורגת מהמיינסטרים (אלא אם כן יש לכם אופציה להוסיף לקומוניקט סיפור קורע לב על ילדות מפוקפקת המכילה אלמנטים של נרקוטיקה/אירוטיקה/בולימיה/לובוטמיה וכמובן תהליך של חזרה בתשובה וגאולה – תוכלו לזכות בכתבה אוהדת במקומון) לעומת האפשרויות שנפתחות בחו"ל להרכבים ויוצרים שאינם מתפשרים על החזון האומנותי שלהם, ובעצם זה העיניין: ליצור בית שייתן במה לחזון אומנותי אחר, לגישה שונה של צליל והפקה, להתחשב בשיקולים אומנותיים ולא מסחריים (או כאלה שיהיו מסחריים מבלי להתפשר על החזון האומנותי).
אבל חירות איננה מספיקה.
בסופו של דבר, הצורך לאגד פרוייקטים שונים תחת לייבל אחד נובע מהעובדה שאף אחד לא יכול לקדם את הדברים שלך כמוך – לא משנה כמה כסף תשלם לצד שלישי, אם ליח"צן/מנהל שלכם לא תהיה האהבה והתשוקה ליצירה שלכם כפי שיש לך, היוצר, הוא לעולם לא יוכל לדחוף את היצירה שלך באמת ולהדביק אחרים באותה התלהבות ואהבה. כל אמן יודע שקשה למצוא מחוייבות כזו מחוץ לעצמו או להרכב, ביחוד בעידן הנוכחי כשציניות ותחכום שטחי נחשבים בטעות לאינטילגנציה וממסמסים את הסבלנות הדרושה להתמסרות והתאהבות אמיתית במשהו שאיננו שלך – לכן בסופו של דבר האדם היחידי שיכול לקדם את היצירה הוא אתה (או חבריך להרכב השותפים לאותו חזון) – מתוך התובנות הללו נולד למעשה הלייבל Schwarz Neon Licht.
בכלל, אם יש משהו שהייתי רוצה להמליץ עליו לאומנים ויוצרים צעירים הוא להפסיק לחלום בהקיץ ולהמתין למישהו אחר שיקח אתכם תחת חסותו ויגרום לכל דבר לקרות – אין לכם מושג כמה כח יצירתי גלום בקבוצת אנשים המתאגדים ביחד לחזון יצירתי משותף: תשיגו כל כך הרבה יותר אם תקחו אחריות על היצירה שלכם ותדחפו אותה בעצמכם. זה היופי ביוצרים עצמאיים – יש לכם את החירות המלאה ליצור פתרונות יש מאין, כאלה שמעולם לא נעשו או נוסו.
לראשונה רואה אור סאמפלר של הלייבל שמכיל סוג של מפה למה שצפון בעתיד – הוא מכיל חמישה קטעים אבל כל אחד מהם נע בטריטורייה מוזיקלית שונה:
מהפולק-רוק מלא הדמיון של יהודה לדג'לי (יוצר קנדי-ישראלי שחי כעת בלוס אנג'לס והאיפי החדש שלו יראה אור בקרוב) עד לג'אז הפסקולי והמעושן של הצ'יל מרקס (כתבתי על הפרוייקט הזה כבר בעבר), מקטע ישן יחסית של שני קדר ושלי בו אנחנו מבצעים גרסת כיסוי חלומית לבילי הולידיי ועד לקטע אינסטרומנטלי חדש של We Are Ghosts שהוקלט במיאמי והאלבום המלא עתיד לצאת בתחילת שנה הבאה ולבסוף קטע חדש ואלקטרוני שלי (שרוב הצלילים מתוכו נדגמו למעשה תוך שיטוט חוגה ברשת ה-AM במכשיר רדיו ישן) מתוך איפי קצר שיצא לאור לקראת סוף השנה.
תוכלו להאזין ולהוריד באופן חינמי לחלוטין את הסמפלר מכאן:

נ.ב. – למה יש ללייבל החדש שלך שם גרמני שובר שיניים? (אתם בוודאי שואלים)
יש לכך שלוש סיבות חשובות – אחלוק עמכם רק אחת: חיפשתי שם שלא ינסה למצוא חן בעיני אף אחד.
חושב שהצלחתי.

תגיות: , , , , , , , , ,