כבר זמן רב אני זומם להוציא לאור את המיני-אלבום הזה: התווית Borrowed Songs מתנוססת כבר שנים על תיקייה חבויה הממתינה ליום המיוחל בו היא תראה אור כשלאורך השנים היא תופחת וגדלה. הנה כאן שיר מהפרוייקט הזה והנה שיר לפרוייקט שנגנז ההוא, רימיקס שאיש לא רצה ועוד הקלטה בחדר חזרות לפני מופע מחווה עד שפתאום נוצר פסיפס של פרשנויות לשירים שלא אני כתבתי אבל קיבלתי לגיטימציה ודרבון מאנשים אחרים לגעת ולעשות בהם כבשלי. השנה, רגע לפני צלילה לפרוייקטים חדשים ולתוככי אולפן ההקלטות חשתי שכעת זה הזמן לשחרר את הציפורים המוזיקליות הללו – אין לי עוד צורך בהן והן כמהות לצאת לחופשי:

Optimistic – הקאבר הזה לרדיוהד היה אמור לראות אור בפרוייקט מחווה 10 שנים לאלבום KID A שגיאחה החל להפיק ונגנז לבסוף מטעמים שונים (אני באמת חושב שאני צריך להודות לגיא על כל הפעמים בהם דחף אותי לצלול קפיצת באנג'י ללב השירים הללו שלא אני כתבתי). הרשיתי לעצמי להשתולל עם השיר הזה ולהעניק לו פרשנות… הממ.. ובכן, קצת אחרת.
הי כך לא נפרדים – מתוך פרוייקט "שיר זר" של האתר "השרת העיוור" ז"ל, פרוייקט שהגיח לעולם כחגיגות 70 שנה להולדת לאונרד כהן ולבסוף נגנז עקב לחץ חברת התקליטים שהחזיקה בזכויות השירים ולבסוף האלבום הופץ במחתרת. דני אודס מנגן כאן על גיטרה אקוסטית ואורן פריהר אחראי לתרגום הנפלא.
Candidate – תודה ענקית לעינב שיף שהרים את פרוייקט המחווה הזה בוואלה! תרבות לרגל 30 שנה למותו של איאן קרטיס והכניס אותי, אורי דרור (באס) וגיא ביבי (תופים) לאולפן "גל קול" ברמת-גן על מנת לתעד את הפרשנות שלנו לג'וי דיוויז'ן.
חלומות (מורפלקסיס רימיקס) – על הרימיקס הנ"ל כתבתי בהרחבה כבר כאן.
ברכות ליום האהבה – גדלתי על ברכי טום וויטס. כבר בגיל 13 שחקתי קסטות עליהן הוקלטו אלבומיו (מתקליטים חורקים וזייפניים במיוחד) Swordfishtrombone ו-Blue Valentine, על כן זה היה אך טבעי עבורי לגעת בשיר הנושא של האלבום האחרון מתוך נקודת מבט אישית שכן השיר הזה ליווה אותי במהלך קילומטראז' אמיתי של שנים וחוויות. שוב תודה ענקית לגיא חג'ג' על ההזדמנות ובכלל על פרוייקט קאברים הנפלא הזה שהפיק.
Milano & Nadia (Morphlexis Remix) – תובל פטר הוא מוזיקאי מחונן ואקורדיוניסט מבריק שברפרטואר שלו תוכלו למצוא את חבורת התרנגולים המקורית ואינספור ההפקות בהן צליל האקורדיון שלו כיכב, לאורך ולרוחב היסטוריית הפופ העברי. היכרותי האישית עימו היתה ב-2005 כשעזרתי להפיק ולהוציא לאור בלייבל הירושלמי הקטנטן שלי ושל חברי יעד ון-לייבן בחנות הדיסקים "בית המוזיקה" הוצאה מחודשת של אלבום המחווה המופלא שהקליט לנינו רוטה (כותב הפסקולים העיקרי של פדריקו פליני). הרשיתי לעצמי להשתעשע מעט בכמה דגימות מתוך אחד הקטעים באלבום ומהם אט אט נשזר הרימיקס הנ"ל.
Dark Night Of The Soul – בתחילת 2010 נפטר מארק לינקוס, הלא הוא Sparklehorse, זמן קצר לאחר שראה אור אלבומו יחד עם דיינג'ר מאוס בשיתוף פעולה עם אומנים אחרים. בתחילת 2011 יזם והפיק אורי דרור מופע מחווה בתאטרון תמונע לזכרו עם מיטב האומנים האלטרנטיביים והעצמאיים בארץ ולשמחתי זכיתי לקחת חלק במופע הזה. מהרגע הראשון היה לי ברור שאני עומד לבצע את השיר Dark Night Of The Soul שבמקור הושר ע"י דיויד לינץ', משהו בקצב הבלוזי האפל של השיר סחף אותי לחלוטין. הגרסה שמופיעה כאן לקוחה מתוך הקלטה של חזרה ב-"ריבר סטודיו" ז"ל. אורי דרור מנגן באס, גיא ביבי תופים ואני על הגיטרות, השירה והקלידים (אותם הוספתי מאוחר יותר).

האלבום ניתן להורדה חופשית (או במידה ותרצו לתרום – בשיטת שלם-כפי-יכולתך) – המורידים יוכלו למצוא עוד קטע בונוס קטן וסודי. אם אהבתם, אנא הפיצו את הצלילים הללו הלאה:

חג חירות שמח!

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

כשגרתי בירושלים נהגתי לחלוף בדרכי ללימודים על פני החומות הגבוהות של בית החולים למצורעים, מבנה מסתורי ומסוגר שתמיד עמד כמו סוד בירידה מתאטרון ירושלים לכיוון רח' עמק רפאים. במבט אחד היה ברור לחלוטין שלחומות היתה משמעות נפשית ולא רק פיזית, גבול בין שני יקומים שונים: זה ששוכן מחוץ לחומות וזה שנמצא בפנים. קרוב לוודאי שתפקידן היה להגן על תושבי העיר מפני החולים (באחת המחלות הנוראיות שידעה האנושות) אך לא פעם תמהתי אם זה לא הפוך. כמו כל מקום אסור, בית החולים הזה סקרן אותי מאוד ולא פעם חיפשתי הזדמנויות להכנס פנימה אך לשווא, בכל ההזדמנויות שחלפתי על פניו הוא היה מסוגר ונעול.
תודות למיזם המופלא של עונת התרבות בירושלים, הוזמנו לקחת חלק בפסטי-כנס לקולקטיבים ויוצרים "WE" וזכיתי להגשים חלום ישן: לא רק להכנס למתחם בית החולים ולשוטט בין כתליו – אלא לקבל לידינו את חלל המרתף (המורכב משלושה חללים נפרדים) ולהפוך אותו לאולפן הקלטות (בעזרת רועי לוסטר האדיר), להקליט אלבום עם חברים שהם גם במקרה המוזיקאים הטובים ביותר שזכיתי לעבוד עימם.

שוב ושוב אני נתקל בחשיבות של יצירה בחללים ספציפיים (site specific) ולא רק מטעמים אקוסטיים (שגם להם יש חשיבות עליונה בייחוד ככל שזה נוגע למעטפת הסאונד של האלבום) אלא ממקום בסיסי וראשוני של דגדוג בלוטות הרגש וההשראה – האפשרות ליצור בחללים כל כך טעונים ורוויים בהיסטוריה, לחיות בהם במשך זמן קצוב ולהוות פה וקול לקירות המרתף האילמים, החוויה היתה כל כך עוצמתית וקורנת עד שניכר מכל צליל או מילה שנצרבו ותועדו במהלך סשן ההקלטות הזה שמדובר ביצירה שלא יכלה להיוולד אלא מהמפגש הזה שבין האמן והחלל הגישמי/המטאפיזי הספציפי הזה. היה קל יחסית להכנס לתהליך יצירתי כזה עם הרכב כמו WAG שכותב ומתעד את היצירה זו-זמנית, כלומר יצירת מוזיקה ותיעודה ללא חוקים או מגבלות, באופן הכי אינטואיטיבי וראשוני. יצירה כזו דורשת מכל מי שלוקח חלק בהרכב לבוא פתוח ככל האפשר ועם "אנטנות" רגישות במיוחד – בניגוד למתודה השמרנית של עולם הרוקנרול הטוענת שלפני תהליך ההקלטה יש לעבור תהליך ברור של כתיבת שירים, אחר כך חזרות ורק אז שלב ההקלטות והתיעוד – כאן לא היה זמן לתכנן או לשפוט אלא להקשיב בזהירות ולהגיב, לתת ביטוי לרגע שלעולם לא יחזור עוד. מנסיוני, בתהליך הפקת אלבום סטנדרטי כשמגיעים סוף סוף לתהליך תיעוד הביצוע והמוזיקלי, לרוב הרגש נשחק ורק מעטים מצליחים להגיש ולתעד את הלב המדמם של השיר לאחר תהליך כל כך סוחט ומתיש ואולי כאן בעצם טמון הקו המפריד בין אומנים טובים לבינוניים – היכולת לשמר את הנאמנות המוחלטת ללב הפועם של השירים.

באופן עקבי, תהליך ההקלטות של We Are Ghosts הוא אחד הדברים החמקמקים שאני יכול להעלות על הדעת – כשלבסוף נלחץ כפתור ה-STOP בסיום ההקלטות רובנו כלל לא זוכרים את מה שהתרחש. גיאחה פעם היטיב לתאר זאת כ-"תהליך של חלימה משותפת" ואני לא יכול שלא להסכים עימו שכן כמו בחלימה, גם כאן, כשהחלום מתפקע כמו בועת קצף שברירית ותהליך ההקלטות מסתיים קשה לשוב לאותו סוג של קשב דחוס וצלילות שמאפיינת כל כך חלומות. לכן בסופו של דבר כשאני נדרש לכתוב או לתאר את תהליך ההקלטות עצמו אינני יכול לגעת בדבר עצמו אלא רק לכתוב בעקיפין את מה שנתפס בזווית העין של התודעה.

אז הנה הוא לפניכם, סשן הקלטות ממרתף בית המצורעים בירושלים – אלבום כפול, הדימום והריפוי:

השתתפו בסשן: גיא ביבי, דני רווה, שני קדר, גיא חג'ג', אודי רז, אורי דרור, נועה מגר, רוי רגב, אמיר ניר ואנוכי. כמו כן התארחו תומר דמסקי ואור חסון מקולקטיב "פרא". האלבום "Bleeding/Healing" ניתן להורדה חופשית (בשיטת שלם-כפי-יכולתך) – במידה ונהניתם ותחליטו לתרום כמה מעות, תקבלו גם אלבום בונוס מאותו סשן הקלטות המכיל 13 קטעים באורך של כמעט שעה וחצי.
אני רוצה להודות לכל צוות עונת התרבות בירושלים שהגשימו לנו את החלום המופרע הזה: רוי, רותם, ליאו ויותם (מגזין אף), עדי, לידיה, איתי ונעמי. אתם אדירים!

אם אהבתם את המוזיקה – אנא הפיצו אותה הלאה.

תגיות: , , ,

בעוד כשבועיים יראה אור האלבום השביעי (אם לא סופרים את האיפי) של הרכב/קולקטיב המוזיקה האקספרמנטלי We Are Ghosts.
האלבום החדש הוקלט במרתף בית החולים למצורעים הישן בירושלים (בית הנסן) תוך קצת פחות מ-48 שעות (במסגרת אירועי WE – פסטיכנס לקולקטיבים יוצרים שהתקיים במהלך סוף הקיץ האחרון), וכמו כל אלבום של הרוחות גם הוא הוקלט ללא תכנונים או חזרות, ללא מגבלות של ז'אנר או תוספות שהוקלטו אחר כך – זוהי מוזיקה אינטואיטיבית המתעדת התלקחות יצירתית חד פעמית בין מוזיקאים ויוצרים בחלל שגם הוא לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה (מתחם בית החולים עובר שיפוץ והסבה).
ככל הנראה אכתוב עוד על האלבום (הכפול!) הזה כשיראה אור וטיפה אפרט על תהליכי ההפקה – בינתיים הנה טיזר שערכתי מתוך צילומי הסטילס המופלאים של נועה מגר – ממליץ לכם לצפות בגרסת ה-HD 😉

והנה סינגל ראשון להאזנה והורדה:

תגיות: , , , , , , ,

לפעמים אני אוזר אומץ וברגעים קלים של היסח דעת מחטט בתוך החלק הפחות פופולרי במחשב העבודה שלי – מקום בו סקיצות, שירים ורימיקסים זוחלים אליו על מנת למות או לפחות לגסוס לאיטם כשאבק בינארי מכסה אותם באיטיות מאוזן ומלב. ישנו אימפקט ריגשי אמיתי כשמגיעים לתיקיות שכוחות אל אלו ומנגד, גם לא פעם, אני נהנה להאזין לרעיונות מוזיקלים ישנים שטומנים בחובם לעיתים גם השראה חדשה. כמה הופתעתי לגלות תוך כדי שאפל אקראי בתיקיות הללו את הרימיקס ל-"חלומות" של רוחמה רז.

לפני כ-10 שנים, בשלהי 2002 בירושלים, פנה אלי עידו גוברין מהלייבל אינטרבל עם הצעה לקחת חלק בפרוייקט ממש מגניב: אלבום שכולו אומני אינדי/אלטרנטיב בפרשנות חדשה לקלאסיקות פופ ישראליות. עידו נתן לי אז רשימה של שירים ודד ליין לפרוייקט. באותה תקופה, יש להזכיר, התרבות הישראלית עדיין לא סבלה מהצורך הנקרופילי לשכב ולסחוט כל טיפת סנטימנט מלהיטי העבר ("כוכב נולד" החלה להיות משודרת שנה אח"כ בדיוק ב-2003) והרעיון של ריליס שייתן פרשנות אלטרנטיבית לנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית היה פשוט אדיר. באופן טבעי בחרתי בשיר "חלומות", גם מכיוון שהוא היה שיר אהוב ואתגר אותי לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש וגם מכיוון שבאותה שנה סיימתי אלבום בשם Dreamachines (שהיה למעשה הריליס האחרון שראה אור בלייבל פאקט האגדי) וראיתי קשר ישיר בין תכני האלבום שזה עתה סיימתי לבין השיר של רוחמה.

אחרי עבודה של כמה שבועות הגשתי את הרימיקס לעידו והבנתי מתוך השיחה עימו שישנה היענות אדירה לפרוייקט מצד המוזיקאים נוספים. מאוחר יותר, כשהאלבום כבר היה מוכן הבנתי שבעקבות בעיות שהערימו בעלי הזכויות האלבום נדחה. ונדחה. ונדחה. עד שנגנז ונעלם (כמה חודשים אחר כך גם אייל גולן פרסם את גרסת הכיסוי שלו לשיר הזה שנטחנה ונמאסה מהר מאוד – ובאיזה שהוא אופן קצת שמחתי שהרימיקס שלי לא ראה אור). אני מניח שלעשרות האומנים שלקחו חלק בפרוייקט גם תיקיות נסתרות הממתינות שרק ידלו משם את הפרשנויות שלהם לשירים, יהיה נחמד לרכז את הפרוייקט הזה ולתת אותו להורדה חופשית ואפילו אשמח לערוך ספיישל כאן (הייתם מעורבים בפרוייקט הזה? צרו עימי קשר!)

אם נהנתם אתם מוזמנים להוריד ולשתף הלאה:

נ.ב. – בדיוק היום במהלך הקרנת הפרסומות לפני סרט הקולנוע שמעתי גרסה של "חלומות" כרקע לפרסומת של עוד מוצר חלב גנרי כלשהו ושוב פעם חשתי זעם על הקלות בה פרסומאים מספסרים בשירים וזכרונות על מנת למכור עוד חתיכת גבינה.

תגיות: , , , , , , , , ,

כאמן תמיד מצאתי את עצמי מרותק לסביבת יצירה – אני מאמין שחללים הם טקסט במרחב, לוקחים חלק פעיל בתהליך היצירה בדיוק כפי שהחדר בו אתם מתעוררים באותו בוקר משפיע על כל המשך מהלך היום. לכל חלל יש תדר שמאפיין אותו: אם זה תדר של צליל (נסו רגע להפיק צליל בחלל האמבטיה לאורך כל מנעד התוים – כשהחדר יהדהד בפתאומיות בצליל שיתייצב כמו הצליל תמיד היה שם גם כשהקול שתפיקו יהיה כמעט חרישי – זה התדר של החלל), המטען האנרגטי של כל חלל (זה שנספג ע"י נוכחות אנושית: הכעס, הצחוק, התשוקה – חיוּת שהפכה זה שנים לרפאים. אדוות של רגש שעדיין נעות, חסרות מנוחה, בין מימדי הזמן במרחב) והמרחב ההיסטורי: מילים כתובות המספרות חיים שלמים של אנשים שהיו כאן ואינם.

אישית אני מרגיש שכל פעם ש-We Are Ghosts מתכנסים לסשן הקלטות או הופעה, היכולת ליצור באופן כל כך אינטואיטיבי ומיידי נותנת את הפתח לדיאלוג עם המקום בו אנו פועלים, בייחוד כשהמטרה המוצהרת של ההרכב הוא לעקוף את חומות ההיגיון ואת הדרכים המוכרות ליצירה: החלל הופך להיות חלק אינטגרלי מהיצירה (זו גם הסיבה שחשוב לנו להקליט מחוץ למסגרת הסטרילית והמגוננת של אולפן ההקלטות וליצור במקומות בעלי מטען היסטורי ויחוד אקוסטי). למעשה אנו מחפשים להתרחק מ-"הנקיון" שמאפיין כל כך את תפיסת טכנאי הסאונד במאה 21 – ליצור במקום שאיננו רק תורם באופן ישיר להפקת הצליל אלא גם משפיע על תוכן היצירה עצמה ברמת התכנים וההשראה.
כל הטקסט הזה הוא למעשה מבוא שמסביר למה כשהציעו לנו לערוך סשן הקלטות במרתף בית חולים למצורעים שהוקם בסוף המאה ה-19 בירושלים כשיהיו שם עימנו, כתף אל כתף, עוד קולקטיבים מעולים מהארץ והעולם – ובכן, אמרנו כן! (!!!!!!!!!!!!!!)

אז בין ה-22-23 לחודש נשתלט על מרתף בית הנסן, נקים שם אולפן ונקליט את האלבום הבא של We Are Ghosts – אין לנו מושג מה ננגן וכמו כל סשן של ההרכב המיוחד הזה נזנק לתוך הלא נודע ובתקווה שנצא משם עם מוזיקה מעניינת (ואם לא – לפחות ננסה להנות כהוגן, דמט!). הסשן הזה יהיה פתוח לקהל והתכנון הוא גם לשתול כאן בפוסט במהלך יומיים של ההקלטות נגן וידאו שיעביר סטרימינג חי מהמרתף, וכמו כל האירוע הזה, הכניסה חינם ומדובר בחתיכת הרפתקאה ולו רק על ההזדמנות להכנס ולשוטט במתחם שהיה סגור כל כך הרבה זמן לקהל הרחב.
בנוסף אני (וכנראה עוד נציגים של הקולקטיב) אשא הרצאה על "מוזיקה אינטואיטיבית ותלויית מקום" ביום רביעי בשעה 19:00.

לו"ז האירועים בבית הנסן | מפת בית החולים | עמוד אירוע בפייסבוק

תבואו! יש גם טיזר קריפי ומגניב:

תגיות: , , , , , ,

כששני ואנוכי השתוללנו באותו סופ"ש בהקלטות איפי הקאברים שלנו – לא חשבנו בכלל שאי פעם נמצא את עצמנו על הבמה מבצעים את אותם השירים באותם עיבודים מינימאליסטיים מול קהל: מה שעובד נפלא כשמקליטים בחדר קטן באופן כל כך מהיר ואינטימי, עם המון רגש ומעט שיפוט (ככל האפשר) לא תמיד מצליח לעבור את משוכת המעבר לבמה וקהל כי יש מוזיקה שנועדה להיות מושמעת באינטימיות הביתית של מערכת הסטריאו, אותה הקלטה שתופסת רגע מסויים בזמן ובחלל הנפשי-רגשי של האמן ולכודה לנצח בתקליט/קסטה/דיסק/מפ3. מה שאני מנסה לכתוב כאן בעצם הוא שהמעבר בין להקליט באופן חופשי למדי את הפרשנות שלנו לשירים של אחרים ולבין הביצוע שלהם לייב מול קהל – היווה סוג של אתגר אמיתי עבור שנינו ואנחנו אוהבים מאוד אתגרים.

היה לנו ברור מההתחלה שאנחנו חייבים לשמור אמונים לעיבודים הרזים הכל כך מאפיינים את האיפי ושנינו הסכמנו (גם עקב מחוייבויות נוספות ולו"ז צפוף) שמדובר שמיני טור קטנטן וצנוע של הופעות, כלומר, נופיע מספר מצומצם של הופעות חד-פעמיות לפני שנעבור לפרוייקטים אחרים. לשמחתי הצטרפו אלינו רוי רגב האדיר ממונוטוק (שהוא גם קולגה ב- We Are Ghosts) על האלקטרוניקה ודורין פרימור על נבל וגלוקנשפיל. כעת, אחרי 2 הופעות בירושלים ובתל-אביב (ואחרי הופעה שבוטלה בבאר שבע) אנחנו חוזרים לעיר החטאים להופעה אחרונה וצנועה מחר בערב (יום שישי, 10.8 – 21:00) בבר גיורא ( דיזנגוף 64, ת"א). מדובר בהופעה אחרונה בהחלט ואם אתם מגיעים – אל תהיו זרים, תבואו להגיד שלום, אוקיי?

כך זה נראה לפני שבועיים וקצת בהופעה בלבונטין7 (צילום דני רווה):

תגיות: , , , , , , , ,

לפני כמה ימים, בשיחה שהתקיימה לאחר הופעה בחלקת דשא קטנה מול האוזןבר ב-1 בלילה, מצאתי את עצמי מסביר למה אני מחבב את טוויטר, אשר בניגוד לרשתות חברתיות אחרות, המגבלות שלו מצליחות להביא לידי ביטוי סוג של יצירתיות, אינטימיות ודיבור המאפיינים אך ורק אותו. אינטראקציה ברשת היא דבר מורכב (ועל כך יעידו כל אותם רגעי שתיקה מביכים של זוגות הנפגשים לראשונה בדייט משותף לאחר צ'אטים סוערים באתרי היכרויות).
ההקדמה הארוכה הזו באה לתאר מעט את אופי הפרויקט המוזיקלי הנוכחי שאני מעורב בו ועל הקושי מבחינתי לכתוב עליו, כי את הקולגה היקרה שעימה אני פועל מעולם לא פגשתי, אין לי מושג כיצד היא נראית (מלבד תמונות מעובדות-לכדי-אי-היכר כדי שנוכל להעלות משהו לסאונדקלאוד) ועדיין אנחנו מצליחים לעבוד יחד וליצור באופן שמאתגר ומרתק אותי.
אז נעים להכיר, אנחנו The Chill Marks – דואו מוזיקלי שחבריו מעולם לא נפגשו ומתנהל בעיקר דרך המסרים האישיים בטוויטר ודרך תיקיית הדרופבוקס, משמאלי (הוירטואלי) תוכלו להכיר את סילקיסמות'_גל ואני מורפלקסיס – אהלן:

סילקי המסתורית היא אחת הכותבות המוכשרות שאני מכיר: היכולת שלה לתמצת ל-140 תווים תובנות ולספר בדיוק חד על עצמה תוך טשטוש הזהות התמידי שלה מוביל לטקסטים כנים, חריפים ואינטימיים לעתים ברמות מבהילות ואולי זה הדבר שכה כובש בדמותה – היכולת לגעת מבלי לגעת, אינטימיות עמוקה מבלי להכיר, עירום מלא בבגדים. כשפרסמנו לפני יומיים את השיר הראשון היא כתבה את מהלך השתלשלות האירועים של העבודה המשותפת מנקודת מבטה, במקרה הזה אני ממש מעדיף שתעשו רגע הפסקה ותקראו כאן (גרסת קובץ גרפי מסודר לקריאה) או כאן (מתוך פיד הטוויטר שלה – גללו למטה לתאריך ה-27 ליולי).

העבודה שלנו עדיין בעיצומה: סילקי מקליטה קולות, שרה, מהמהמת, שורקת, נאנחת, מצקצקת ושולחת לי את התוצאה לתיקייה משותפת – אני חוטף משם את הקבצים ושוזר את המוזיקה סביב הקול שלה עד ששנינו מרוצים מהתוצאה. יש משהו מוזר בתהליך העבודה הזה ומנגד גם משהו משחרר בטירוף. אני מרשה לעצמי להתנסות באלקטרוניקה, אקוסטיקה, הקלטות שטח (ביחוד מתוך הפרוייקט Sounds Of The Kibutz) ולא להגביל את עצמי לצלילים או לטכניקות עבודה מסוימות אלא פשוט חירות להשתולל: עם צלילים, עם סגנון, עם אמצעי הפקה, עם הרגש שסילקי מבטאת דרך הקול שלה. אני מרותק לדיאלוג שנוצר בין הטקסטים והשירה שלה ולבין המוזיקה – זה קצת כמו מחול או ריקוד משותף: היא נותנת את התוכן, את השלד שסביבו אני יכול ליצוק את הקונטקסט המוזיקלי.

אשתדל לשתף ולהעלות לכאן שיר בכל פעם שנסיים ונפרסם אותו, כפי שכתבתי – אנחנו עדיין עובדים על החומרים ויש משהו נחמד בפרוייקט כזה שנולד מתוך הרשת וגם יתועד בה (באופן סמי נרקסיסטי אפילו פתחנו עמוד פיכסבוק צנוע לעדכונים). מאחורי הקלעים אני גם מתחיל את העבודה על הקמת נט-לייבל קטן לפרוייקטים והפקות השונות בהן אני מעורב ויהווה גם בית לאמנים אחרים שאני ממש ממש אוהב. אני מניח שאעדכן פרטים נוספים בנוגע לזה בקרוב 🙂

*      *      *

בעינין דומה: חברי הטוב שהוא גם יוצר מוכשר וכביר – Saccadic Eye Motion הוציא אלבום חדש ונפלא שמלהטט שוב בין מחוזות השוגייז, פוסט-רוק, לואו פיי ועוד תוויות שלא אומרות כלום באמת. לכן פשוט תלחצו כאן פליי, או יותר טוב, תורידו את האלבום כולו כי הוא מצוין וגם בחינם:

תגיות: , , , , ,