חיכיתי קצת שהמולת הביטולים הצעקנית תשכך כדי לפרסם כאן מיקסטייפ שהיה אמור לחגוג את בואו של מר גיל סקוט-הרון (שכאמור ביטל) ובמקור היה מיועד להתפרסם בעונג שבת של גיאחה, אב הבית היקר. בעוד שכל הדיון הפוליטי סביב עיניין ביטולי ההופעות משעמם אותי מאוד – המוזיקה של גיל מתעלה מעל כל זה ומעל כל החלטה של אמן לבוא להופיע או לא. למוזיקה יש את הכוח לגעת באנשים ולהטמיר אותם מהיום-יום, להיות מפלט, הארה, כוח מפכח או מחכים, חלל חומל של צליל ורגש. יחסית לכל מה שהמוזיקה יכולה להיות – הדיון הסובב אותה מרגיש לי קטן מידי, קטנוני ולא באמת חשוב.

גיל סקוט-הרון הצליח לצקת לתוך המוזיקה שלו השפעות של ג'אז, סול, פ'אנק, מוזיקה לטינית ואת כל הצלילים שאפשר היה ללכוד ברשת הרחוב ההומה בעיר תחתית אמריקאית ממוצעת של תחילת שנות השבעים. להיות צעיר שחור ואינטיליגנטי בתקופה בה האיטיליגנציה היתה שמורה אך רק ללבנים רק גרמה למר הרון הצעיר לחדד היטב מילים ומשפטים שנורו לכל הכיוונים וקראו תיגר על העוולות בהן נתקל. מגובה בחבורה מרשימה של מוזיקאים ונגני-אולפן אדירים (ושיתוף הפעולה הכמעט-קבוע-שלו עם הקלידן והמעבד בריאן ג'קסון) הפכו את הצלילים והטקסטים למוזיקה מלאת נשמה, אנושית, חיה.

למי שלא מכיר את גיל-סקוט הרון – האוסף הזה מהווה התחלה נאה, פתח ראשוני לקראת העמקה ביתר האלבומים הנהדרים שלו. למי שכבר מכיר, ובכן, זו הזדמנות להזכר עד כמה המוזיקה שלו פשוט אדירה.
תהנו!

 alt=

Me & The Devil – A Gil Scott-Heron Mixtape compiled by Morphlexis

54:01 min | 256kbps 44khz | 99 MB

כדי להוריד את המיקסטייפ כקובץ זיפ אחד – גללו למטה

1. Intro: The Revolution Will Not Be Televised (live 1970)
2. The Revolution Will Not Be Televised
3. Home Is Where The Hatred Is
4. Me And The Devil
5. Peace Go With You Brother
6. Did You Hear What They Said
7. Lady Day And John Coltrane
8. Whitey On The Moon
9. The Bottle
10. We Almost Lost Detroit
11. Where Did The Night Go
12. The Prisoner
13. Angel Dust
14. A Sign Of The Ages

לא רוצים לפספס מיקסטייפים? עשו מנוי ל:

| |

תגיות: ,



6 תגובות על ”Me & The Devil – A Gil Scott-Heron Mixtape“

  1. אליענה | 23 ביוני, 2010 בשעה 8:38

    אדיר אדיר אדיר אדיר אדיר אדיר אדיר אדיר!
    ותודה רבה רבה

  2. noa | 23 ביוני, 2010 בשעה 10:54

    oh man,thank you!!!

  3. קצוות מפוצלים | 26 ביוני, 2010 בשעה 14:05

    אתה קצת מבלבל אותי עם הגישה שלך לגבי פוליטיקה ומוזיקה.

    מצד אחד, אתה מתאר את הדיונים והויכוחים בבלוג כקטנוניים ומשעממים. מצד שני אתה מתרפק על הסיטואציה והאמירות-הבהחלט-פוליטיות של גיל סקוט הרון.

    אז יש לי שני פירושים אפשריים לפרדוקס הזה.

    הראשון הוא שאתה חושב שכל הדיונים האלו היו חסרי טעם וערך, סתם אוננות ורבלית של אנשים שבעים במטרה להרגיש יותר טוב עם עצמם.
    ואז נשאלת השאלה, מה כן משנה מציאות? והאם היית מתגייס למשהו שכן היית מאמין בו?

    הפירוש השני הוא שאתה טיפוס רומנטי. מעדיף אשליה וסיפוריות על פני המציאות. אתה מעדיף לדמיין את העיר האמריקאית מאשר באמת לבקר ולהתייחס אליה (ולביוב הזורם בה). הדמיון הופך את העיר להרבה יותר רומנטית ו"מעוררת השראה" (אפילו הביוב מעורר השראה).
    אבל הצד האפל של הדמיון הוא שהוא משטיח את העיר שהיתה, ומגדר אותה בגבולות ברורים, קבועים מראש ו"נוחים למשתמש".
    זו הבעיה האינהרנטית של רומטיזציה. היא בוררת/מייצרת אספקטים מסוימים (שמתאימים לרומנטיקן) ולכן במקרה הטוב, היא מרדדת מציאות. במקרה הרע היא יוצרת מציאות מדומה ותלושה.

    זה לא כל כך רע אם אתה מתייחס לעיר הזו בתור עיר מיתולוגית ולא עיר מציאותית. אם היא רק בסיס לסיפור טוב, אז זה לא כל כך נורא אם הסיפור לא נכון, או חלקי. הסיפור הוא שחשוב.
    אבל סיפורים כאלה מאבדים מהאפקטיביות שלהם ככל שהם הופכים ליותר מנותקים מהמציאות (נסה לחשוב האם היית מתלהב כל כך אם העיר הזו וכל ההקשרים התרבותיים שיש לך לגביה לא באמת היו קיימים).

    דילמה.

    היה לי פעם בחור, רומנטיקן-בלתי-נלאה, שלא חדל להתרפק על כל-התכונות-הטובות-שמעולם-לא-היו-לי.
    הוא פשוט חרפן אותי. ממש.
    זה מה שגרם לי להתייחס לרומנטיזציית יתר בחשדנות. משם סיגלתי את הטון הביקורתי של הפסקאות הקודמות. כי גם אני במקור הייתי רומנטיקנית. עכשיו אני רומנטיקנית בע"מ.

    אה רגע, נסחפתי..
    האם אחד מהפירושים בכלל נכון? או שגם אני דימיינתי יותר מדי?

    me & the devil הוא שיר מדהים.

  4. Morphlexis | 26 ביוני, 2010 בשעה 14:47

    קצוות מפוצלים – הרשי לי לעשות סדר בבלבול 🙂
    לטעמי ויכוחים פוליטיים או אידיאוליגיים הם קצת כמו ויכוחים "למי יש יותר גדול" – לך יש את שלך ולי יש את שלי ובואי נתווכח למי יש יותר טוב. בחיי, זה משעמם אותי וזה מרגיש עקר כי כל מה שאנשים עושים בויכוחים כאלה הוא לשכלל את חומות המבצר בו הם מסתגרים.

    שיר טוב, לעומת זאת, יכול לתת לך השראה, לחזק אותך, להגדיר לך משהו שלא ידעת להגדיר קודם – שיר טוב יכול לגרום לך להרים את הרגליים ולעשות משהו, לגעת בך במקום חשוף שאין בו חומות. זה כוחו של דימיון, של יצירתיות.

    לא כל רומנטיקן חי באשלייה, ולא כל ריאליסט רואה את המצב באובייקטיביות – הצורך ליצור ולבחור בין החלוקה הזו הוא מלאכותי ואנחנו אנשים מורכבים, אנחנו מיכלול שלם של ראיות עולם, של דיעות פוליטיות, של העדפות מיניות – אסור להשטיח את כל זה לסטיקר של משפט אחד.

    אני מטבעי מהסוג שייבחר בדימיון ואני באמת מאמין שכל מה שאנחנו רואים סביב כשאנחנו פותחים את החלון בבוקר, או פוסעים ברחוב בסופו של דבר בתחיל כרעיון במוחו של מישהו. אם כך, בעיניי, השאלה הרלבנטית היא – למה הדימיון שלנו כל כך דל? 🙂

    כדי לא להסחף, אני רוצה לקשר את זה למר גיל סקוט-הרון:
    כוחו של יוצר הוא ביכולתו לקחת את המציאות הסובבת אותו ולתת ביטוי לדרך בה היא משתקפת דרך דימיונו, נפשו, טירופו. כשכואב למר הרון על משהו שהוא ראה או שמע – מעניין אותי מאוד לראות כיצד זה משתקף ביצירה שלו, כיצד הוא נותן לזה ביטוי וכיצד הכאב הזה הופך לדבר מה שגם אני (על אף המרחק הגיאוגרפי, המנטלי והתרבותי) יכול להזדהות איתו. זו כוחה של יצירתיות ודימיון – לפעמים היא מצליחה לחדד ולתת הקשר נכון למציאות עצמה.

    בנוגע לרומנטיקנים: חשוב להיות ביקורתי אבל צריך גם קצת חזון, לא? 😉

  5. תומר לוין | 26 ביוני, 2010 בשעה 18:41

    אגב me and the devil מבוסס על השיר שרוברט ג'ונסון הקליט בשנת 1936, רק שהליריקה קצת שונה בקטעים מסוימים הרון עידן אותה, למשל ג'ונסון שר
    I'm gonna beat my woman until I get satisfied.

    http://www.youtube.com/watch?v=3MCHI23FTP8

  6. ערן | 26 ביוני, 2010 בשעה 23:56

    אני מעריץ גדול של סקוט-הרון, והתאכזבתי עמוקות מזה שהוא לא הגיע. במודע, אני לא שומר לו טינה, ואני לא מחרים אותו או משהו – ממילא הוא הרבה פחות מעניין אותי בקאמבק הנוכחי ממה שהוא היה לפני 30 שנה. אבל בכל זאת, איכשהו לא יצא לי לשמוע אף אחד מערימת הדיסקים שלו מאז שהוא הבריז.

    לא בא לי להכנס שוב לעניין הביטול והנימוקים הקלושים-משהו של סקוט-הרון, אבל אני חושב שאחרי ששומעים את Work for peace (וגם קוראים את המילים), די ברור מה האיש חושב על מלחמות. אין כל כך קשר בין מה שהוא כתב עליו למה שקורה כאן, אבל אני יכול להבין איך מישהו שלא מצוי בפרטים יכול לטעות.

    ולעניין המיקסטייפ – חסר לי שם שיר אחד: Pieces of a man. עוד שיר שמתאר בצורה כל כך מוחשית את העולם שבו הוא חי. ככה צריך לעשות מחאה!

הוספת תגובה