הקדמה של מורפלקסיס:
מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע עד כמה אני קשור לעולם הוידאו והקולנוע, הפורמט הזה מרתק אותי כי הוא שוזר יחדיו עולמות שונים של יצירה לכדי מקשה אחת: ויזואליה, צליל ואומנות הסיפור. כבר זמן רב אני מחכה שהקולנוע הישראלי יפלוש לטריטוריות ז'אנריות חדשות הרי הגיע הזמן שיהיה סרט פנטזיה או מדע בדיוני ישראלי ראוי ואיך זה שאין סרט אימה תוצרת כחול-לבן? הרי כאומה סחופת חדשות אנחנו זקוקים גם לפורקן ולא לעוד דרמה פוליטית טעונה. לכן הידיעה שעומד לראות אור סרט אימה ישראלי ראשון הוציאה ממני קריאות שמחה וכשהתבשרתי שמי שאחראים על הכתיבה והבימוי הם אהרון קשלס ונבות פפושדו זה כבר הפך לשאגה צוהלת.
את נבות אני מכיר מעט מידי אבל כבר כמה שנים אני עוקב אחר ביקורות הקולנוע המופתיות של אהרון קשלס (Ynet יחד עם אורי שחורי ומגזין רייטינג) שהפך עד מהרה למבקר האהוב עליי והבלוג שלו "פיראנה קארינה" נטמע מהר מאוד ב-"מועדפים". מתוך הכתיבה הנהדרת של אהרון השתקף אדם שאוהב קולנוע בכל נימי נפשו, בהומור ובידע רב הוא מנתח ופוער סרטים כמו מנתח ביד מעודנת תוך חיבה עזה גם לטראש וגם לארט האוס. אני חושב שהצעד האדיר שהוא עשה מעמדת המבקר לעמדת היוצר הוא אחד האמיצים שאני מכיר, הרי לא פשוט לעבור מעמדת המנתח לשולחן המנותחים.
לכן, באופן טבעי, פניתי אליו ואל נבות להתארח כאן בבלוג ולשתף מעט מהפסקול שליווה את שניהם במהלך כתיבת התסריט והעריכה – מוזיקה שנתנה להם השראה, מוזיקה שהכתיבה להם את הקצב והלך הרוח מאחורי הסצינות בסרט ואני שמח ששניהם נענו בחיוב. אני ממליץ לכם להאזין עכשיו למיקסטייפ, וב-1 לדצמבר לרוץ לראות את הסרט (שהוא מעולה ואני מסרב לפרט יותר כי כל פרט נוסף יהווה ספויילר!) ואז לחזור לכאן ולהאזין למיקסטייפ שוב לאור מה שאהרון ונבות כתבו כאן בהקשר של סצינות ספציפיות ב-"כלבת".

מיקסטייפ-כלבת: הצד של אהרון קשלס
כשניגשתי לכתוב את "כלבת" עם נבות פפושדו היה לי ברור שכדי להצליח ביצירת סרט אימה ישראלי ראשון יהיה עליי לכבד ולקדש את השפה העברית. עכשיו דרוש הסבר: סרט האימה הוא ז'אנר שיש לו אוריינטציה אמריקאית מובהקת. אתה לא יכול לחשוב על סרט סלאשרים מבלי שבראש שלך יצופו דימויים של טינאייג'רים אמריקאיים חובבי בירה, מריחואנה ועירום שנפרדים מאיבריהם בזה אחר זה. ואמנם, כשנשאלנו לא אחת "מה ישראלי בכלבת?", התשובה החצופה שהענקנו לכל הספקנים הייתה זהה: "העברית". כל עוד הסרט ידבר עברית-לא עברית גבוהה כי אם עברית יומיומית- הציבור יוכל להתחבר לז'אנר שמעולם לא נוסה במחוזותינו.
לכן כשכתבנו את "כלבת" עשיתי לי מנהג. לצפות בסרטים ישראלים, לקראו ספרות עברית ולהקשיב אך ורק למוזיקה ישראלית.
השיר הראשון שהקשבתי לו כשחלמתי על יצירת סרט האימה הישראלי הראשון היה "משתעשע" של "נקמת הטרקטור":

יש בשיר המטריד הזה-שלא לדבר על הוידיאו-קליפ-צלילים סדיסטיים שכמו לקוחים מסרטי הסלאשר של שנות השמונים. גם היום כשאני מקשיב למנגינה המכשפת צפות ועולות במוחי תמונות מ"סיוט ברחוב אלם" ו"הלאווין". השיר הזה רודף אותי.

השיר השני שרץ אצלי בלולאות הוביל לניסוחו של הטאגליין של "כלבת": "העמותה לחקר התמותה" (משינה)

אני אוהב את הדרך שבה משינה מתמודדת עם האמת הקיומית המרה מכולן. פופ ניהיליסטי חסר עכבות. הטון של "כלבת" –שנע מהקומי לאלים , מהקליל למקאברי-הושפע רבות מהשיר הזה. וכן, כל יוצר אימה פותח את היום באמונה שלפעמים חיינו הם סיוט ומסיים את היום באמונה שכל אחד צריך בסוף למות.

כשכתבנו את דמויותיהם הצעירות של הטניסאים חיפשנו אחרי מוזיקה שהולמת את גילם. לאמריקאים יש את בלינק 182 ואת גרין דיי אבל את מי יש לנו? התחבטנו רבות בשאלה הזו ואז נבות הגיע אליי עם "קיבלתי ת'פדל" של פאנקייק:

אם יש דבר שאני אוהב זה חרוזים, אם יש דבר שאני אוהב יותר מחרוזים זה חרוזים גרועים ואם יש דבר שאני אוהב יותר מחרוזים גרועים זה חריזה גרועה בכוונה תחילה. להלן: "אני לא צריך שמרטף/חבל לך על האף" .מבריק!
השיר המשעשע הזה ,אגב, מצא את דרכו לפסקול של "כלבת".

נדלג עכשיו מספר חודשים קדימה למלאכת העריכה של "כלבת", לימים שבהם חיפשנו קטעים מוזיקליים ושירים שיעזרו לנו להבין את הקצב של היצירה. כאן התרחשו המהלכים המעוותים ביותר.
הסצינה המזעזעת ביותר של "כלבת" –ואין עליה עוררין-נערכה לצלילי "בובה זהבה" של "החלונות הגבוהים". יש משהו עוכר שלווה בשיר הזה. הענקתם פעם קשב מלא לצלילי הפתיחה שלו? זו אימה טהורה. כבר לא עושים דברים כאלה במוזיקה העברית הפופולארית. מנגינה שמכשפת אותך למן הרגע הראשון ומכניסה אותך לסיפור מעשה, לתחושה קולנועית כמעט. הוסיפו לכך את הטון הפרברטי של השיר הזה וקיבלתם שיר שקוונטין טרנטינו היה גאה להכניס לסצינת העינויים הבאה שלו:

אחרי שתחזרו מצפייה ב"כלבת" נסו לשחזר את הסצינה האלימה ביותר בסרט לצלילי השיר הזה. שקיות ההקאה עלינו.

אבל לא הכל שחור ב"כלבת". גם לא אדום. יש גם סצינות רומנטיות והקשה מכולן נערכה לצליליו של שיר ישן-נושן קסום ונפלא בשם "לך איתה" של אילנה רובינא הגדולה:

אימה טהורה אמורה להעביר לצופה צמרמורת בגוף. לקול נשי טהור יש אפקט זהה. כשאני שומע את רובינא שרה הגוף שלי רועד. משהו בביצוע הזה מחלחל לי מתחת לעור וצובט לי את הלב.

"נוער שוליים" זיהו את הפוטנציאל החרדתי שיש בשיר הזה והגיבו בביצוע חדש שמרלין מנסון היה גאה לחתום עליו:


מקפיא דם.

כעת נדלג עוד כמה חודשים קדימה לרגע שבו אנחנו מחפשים את המלחין שלנו ואחד ממעצבי הפסקול שלנו,רונן נגל (השני הוא תומר אליאב) מפנה את תשומת ליבנו לאדם בשם פרנק אילפמן. ברגע שהקשבנו לצלילים הראשונים שהופיעו אצלו באתר ידענו שמצאנו את הכלה, ברגע שצפינו בקליפ שמתחת רצינו ממנו גם ילד או ילדה:

הרבה אנשים שצפו ב"כלבת" מתלהבים מהגרוב שהגיטרה מביאה איתה לסרט. אז לכבוד הוא לנו לומר שאליוט בכבודה ובעצמה נותנת לכולנו בראש בפסקול של סרט האימה הישראלי הראשון. עבורי זו סגירת מעגל אמיתית שכן שיר הנעורים שלי הוא לא אחר מ"זיוה":

אתם יכולים לתאר איך גיל הנעורים שלי נראה. מאז לא הרבה השתנה. אני עדיין מאזין ל"זיוה" וחיוך גדול עולה על שפתיי. חיוך של טירוף מהול בשחוק. חיוך של מחלה מתוקה. חיוך של קינדר בואנו מוכה כלבת.

הורידו את המיקסטייפ של אהרון בקליק אחד:

_____________________________________________________________

מיקסטייפ-כלבת: הצד של נבות פפושדו
כנכד לסבא שהיה מקרין בקולנוע ואבא שהיה עוזר לו עם הפחמים (פעם היה דבר כזה) זכיתי לינוק הרבה קולנוע בילדותי (ולא מעט כרטיסים בחינם- חייבים להודות).
בראשית היו המערבונים, או לפחות ככה זה היה עבורי. עם המערבונים הגיעה מוזיקת המערבונים ובעיקר אניו מוריקונה. משם העניינם התחילו להתגלגל. התחלתי להאזין למוזיקה של סרטי הרפתקאות (בעיקר משנות ה80) ומד"ב וכך גיליתי את עולמם המופלא של ג'ון וויליאמס, וונגאליס ובריאן אינו.
כשכתבנו את "כלבת" כבר הייתה לי המון מוזיקה בראש, חלקים ממנה היו לקוחים מסרטים אמיתיים וחלקים ממנה מקטעים מוזיקליים שהיו יכולים לשמש כפסקול נהדר לסרט. השירים שבחרתי למיקסטייפ של "כלבת" הם שירים שמרכיבים את הפלייליסט שרץ לי בראש בשנים האחרונות. הם היו שם כשכתבנו, ביימנו וערכנו את הסרט.

אקסטזת הזהב – מתוך הפסקול של הטוב הרע והמכוער (אניו מוריקונה):

האמא והאבא של כל הפסקולים מאת האמא והאבא של כל המלחינים שנכתב לאמא והאבא של כל הסרטים. השיר מלווה את הסצנה שבה טוקו רץ בין הקברים ומחפש אחרי הזהב – סצנה שקיבלה מחווה קטנה על ידינו בסצנה שבה עופר שכטר רץ ביער (או ה"אקסטזה של פיני" כמו שאנחנו נוהגים לקרוא לה).

הצלפים – נעימת הנושא:

הסבא-רבא של האמא והאבא של כל הפסקולים. קליט, מרגש, בומבסטי.

הנשרים פשטו עם שחר – נעימת הנושא:

מקלינט איסטווד אחד לאחר. עוד אחד מהסרטים שהכי זכורים לי בתור ילד. סרט שאני מסוגל לראות מספר פעמים רצוף ונעימת הנושא שלו היא בבחינת זריקת אנדרנלין אחת גדולה שכמו קוראת להצטרף אליה ולצאת לקרב.

Radiohead – Climbing Up The Walls

ובמעבר חד נעבור לפסקול שמתנגן לי בראש כבר שנים ולשיר שנדבק לי למוח מאז שיצא ואני ממש לא מצליח להשתחרר ממנו. אגב, בכל פעם שאני שורק, מבלי לשים לב, אני מגלה ששרקתי את הצלילים הרודפים של השיר הזה.

Tool – Parabol

מתוך lateralus (דיסק מושלם) ואולי הלהקה שאני הכי אוהב היום. המוזיקה שלהם היא פסקול לסרט אפל ושבטי, מוזיקה שמכניסה אותי לטראנס. השתמשנו בהרבה קטעים שלהם בתור רפרנס כשערכנו את כלבת. שני השירים האלה ספציפית הם יצירה אפית- אדירה והקליפ הוא לא פחות מיצירת מופת – צמרמורת!

A Perfect Circle – Judith

עוד קצת ממינרד ג'יימס קינן. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הסינגל הזה וראיתי את הקליפ שבויים על ידי דיוויד פינצ'ר. אני גם זוכר את עצמי מרים את הלסת מהרצפה. 300 קמ"ש של אנרגיות קמאיות.

NIN – Right Where It Belongs

דווקא הביצוע הספציפי הזה מצליח להתחפר לי מתחת לעור ולייצר משהו שקט ועצוב שמצליח לרגש אותי.

Sigur Ros – Untitled

עוד שיר בגזרת השקטים, הנוגים והאפוקליפטיים. הרבה בזכות הקליפ המושלם. הייתי רוצה לראות סרט שלם שנראה ונשמע ככה.

John Murphy – Surface of the Sun

ומאפוקליפסה אחת לאחרת. קשה לבחור פס קול אחד מכל אלה שדני בויל ("טריינספוטינג") התקין עבורנו לאורך השנים. האיש הוא לא פחות מגאון וכולם זוכרים לו בעיקר את "28 ימים אחרי". אני דווקא זוכר לו את הפסקול הנהדר של "SUNSHINE". יש בו משהו שמעביר בי צמרמורת ובמקביל תחושת עילוי ששמורה לחוויות הקולנועיות הנשגבות ביותר.

Interpol – Wrecking Ball

מתוקף היותו סרט אימה, "כלבת" נוגע פה ושם במוות. יש משהו בלהקה הזו ובעיקר בקולו של פול בנקס יש משהו מורבידי ועוטף. אם יש להקה שאני אוהב לשקוע לתוך המוזיקה שלה זו אינטרפול.

Mojave 3 – Sarah

אם תורשה לי נגיעה אחרונה בדכאון אני רוצה להפנות אתכם ללהקה שמלווה אותי כל-כך הרבה שנים, לאלבום המופתי הזה ולשיר הפתיחה המעולה שלו שמאפשר לי לדעת איך חתולים מרגישים כשעושים להם נעים בבטן.

Porcupine Tree – Waiting

מתוך האלבום SIGNFY שהוא שילוב של ביטלס, פינק פלויד, האוס, טראנס, רוק כבד ומה לא. בעיניי מדובר באלבום הכי טוב של הלהקה ואני יודע דבר או שניים על הלהקה הזו. אחרי ככלות הכל, אני המעריץ מספר 1 שלה בארץ. ככה לפחות קבעה תחרות שבה השתתפתי לפני כעשור.
אם יש פסקול שהייתי רוצה לביים עבורו סרט זה הדיסק הזה!

Opeth – Deliverance

ועוד קצת בנושא סטיבן ווילסון שהפעם רק הפיק. רעש שהוא בבחינת מוזיקה קלאסית ויצירה חד פעמית של להקה ענקית. מוזיקה מורכבת שמדגדת לי במוח. ואני אוהב שמדגדגים לי במוח.

Deftones – Be Quiet And Drive

אני אחתום בשיר הכי קיטשי והכי דביק שאני יכול להעלות על דעתי. מבחינתי מדובר בשיר אהבה מושלם (בלי ציניות). שיר אהבה מהסוג האובססיבי. במחשבה שנייה, יש סוג אחר?

הורידו את המיקסטייפ של נבות בקליק אחד:

לא רוצים לפספס מיקסטייפים? עשו מנוי ל:

| |

תגיות: , , , ,



הוספת תגובה