כשגרתי בירושלים נהגתי לחלוף בדרכי ללימודים על פני החומות הגבוהות של בית החולים למצורעים, מבנה מסתורי ומסוגר שתמיד עמד כמו סוד בירידה מתאטרון ירושלים לכיוון רח' עמק רפאים. במבט אחד היה ברור לחלוטין שלחומות היתה משמעות נפשית ולא רק פיזית, גבול בין שני יקומים שונים: זה ששוכן מחוץ לחומות וזה שנמצא בפנים. קרוב לוודאי שתפקידן היה להגן על תושבי העיר מפני החולים (באחת המחלות הנוראיות שידעה האנושות) אך לא פעם תמהתי אם זה לא הפוך. כמו כל מקום אסור, בית החולים הזה סקרן אותי מאוד ולא פעם חיפשתי הזדמנויות להכנס פנימה אך לשווא, בכל ההזדמנויות שחלפתי על פניו הוא היה מסוגר ונעול.
תודות למיזם המופלא של עונת התרבות בירושלים, הוזמנו לקחת חלק בפסטי-כנס לקולקטיבים ויוצרים "WE" וזכיתי להגשים חלום ישן: לא רק להכנס למתחם בית החולים ולשוטט בין כתליו – אלא לקבל לידינו את חלל המרתף (המורכב משלושה חללים נפרדים) ולהפוך אותו לאולפן הקלטות (בעזרת רועי לוסטר האדיר), להקליט אלבום עם חברים שהם גם במקרה המוזיקאים הטובים ביותר שזכיתי לעבוד עימם.

שוב ושוב אני נתקל בחשיבות של יצירה בחללים ספציפיים (site specific) ולא רק מטעמים אקוסטיים (שגם להם יש חשיבות עליונה בייחוד ככל שזה נוגע למעטפת הסאונד של האלבום) אלא ממקום בסיסי וראשוני של דגדוג בלוטות הרגש וההשראה – האפשרות ליצור בחללים כל כך טעונים ורוויים בהיסטוריה, לחיות בהם במשך זמן קצוב ולהוות פה וקול לקירות המרתף האילמים, החוויה היתה כל כך עוצמתית וקורנת עד שניכר מכל צליל או מילה שנצרבו ותועדו במהלך סשן ההקלטות הזה שמדובר ביצירה שלא יכלה להיוולד אלא מהמפגש הזה שבין האמן והחלל הגישמי/המטאפיזי הספציפי הזה. היה קל יחסית להכנס לתהליך יצירתי כזה עם הרכב כמו WAG שכותב ומתעד את היצירה זו-זמנית, כלומר יצירת מוזיקה ותיעודה ללא חוקים או מגבלות, באופן הכי אינטואיטיבי וראשוני. יצירה כזו דורשת מכל מי שלוקח חלק בהרכב לבוא פתוח ככל האפשר ועם "אנטנות" רגישות במיוחד – בניגוד למתודה השמרנית של עולם הרוקנרול הטוענת שלפני תהליך ההקלטה יש לעבור תהליך ברור של כתיבת שירים, אחר כך חזרות ורק אז שלב ההקלטות והתיעוד – כאן לא היה זמן לתכנן או לשפוט אלא להקשיב בזהירות ולהגיב, לתת ביטוי לרגע שלעולם לא יחזור עוד. מנסיוני, בתהליך הפקת אלבום סטנדרטי כשמגיעים סוף סוף לתהליך תיעוד הביצוע והמוזיקלי, לרוב הרגש נשחק ורק מעטים מצליחים להגיש ולתעד את הלב המדמם של השיר לאחר תהליך כל כך סוחט ומתיש ואולי כאן בעצם טמון הקו המפריד בין אומנים טובים לבינוניים – היכולת לשמר את הנאמנות המוחלטת ללב הפועם של השירים.

באופן עקבי, תהליך ההקלטות של We Are Ghosts הוא אחד הדברים החמקמקים שאני יכול להעלות על הדעת – כשלבסוף נלחץ כפתור ה-STOP בסיום ההקלטות רובנו כלל לא זוכרים את מה שהתרחש. גיאחה פעם היטיב לתאר זאת כ-"תהליך של חלימה משותפת" ואני לא יכול שלא להסכים עימו שכן כמו בחלימה, גם כאן, כשהחלום מתפקע כמו בועת קצף שברירית ותהליך ההקלטות מסתיים קשה לשוב לאותו סוג של קשב דחוס וצלילות שמאפיינת כל כך חלומות. לכן בסופו של דבר כשאני נדרש לכתוב או לתאר את תהליך ההקלטות עצמו אינני יכול לגעת בדבר עצמו אלא רק לכתוב בעקיפין את מה שנתפס בזווית העין של התודעה.

אז הנה הוא לפניכם, סשן הקלטות ממרתף בית המצורעים בירושלים – אלבום כפול, הדימום והריפוי:

השתתפו בסשן: גיא ביבי, דני רווה, שני קדר, גיא חג'ג', אודי רז, אורי דרור, נועה מגר, רוי רגב, אמיר ניר ואנוכי. כמו כן התארחו תומר דמסקי ואור חסון מקולקטיב "פרא". האלבום "Bleeding/Healing" ניתן להורדה חופשית (בשיטת שלם-כפי-יכולתך) – במידה ונהניתם ותחליטו לתרום כמה מעות, תקבלו גם אלבום בונוס מאותו סשן הקלטות המכיל 13 קטעים באורך של כמעט שעה וחצי.
אני רוצה להודות לכל צוות עונת התרבות בירושלים שהגשימו לנו את החלום המופרע הזה: רוי, רותם, ליאו ויותם (מגזין אף), עדי, לידיה, איתי ונעמי. אתם אדירים!

אם אהבתם את המוזיקה – אנא הפיצו אותה הלאה.

תגיות: , , ,



הוספת תגובה