אתמול ראה אור אלבום חדש לקולקטיב הרוחות We Are Ghosts הנקרא A N D A R T A, הוא הוקלט באחד המקומות המדהימים בארץ: אנדרטת חטיבת הנגב שעוצבה ותוכננה ע"י דני קרוון [מול באר-שבע]. הוזמנו להקליט את האלבום באנדרטה [30/10/2014] באירוע המציין 50 שנה להקמתה ו-50 שנה לפיסול הסביבתי של דני קרוון [אוצרת: עדי אנגלמן] – המקום עצמו מהווה מבוך פלאות מהדהד מבטון והיסטוריה, כמו כן אבן דרך משמעותית בפיסול המודרניסטי הישראלי.

אנדרטת חטיבת הנגב

מהרבה בחינות האלבום הזה הוא פרי יצירת site specific, מוזיקה שנטוותה ונוצרה במקום וזמן ספציפיים באופן שלא נוכל לשחזר לעולם, וזה בעיני תמיד היה הכוח הגדול של We Are Ghosts – היצירה המוזיקלית איננה תלויה רק בזמן, המקום חייב להיות מדוייק ויש לו חלק מהותי [פיזי, אקוסטי, רוחני] בתוצאה הסופית ובמקרה של האלבום הנוכחי – גם מזג האוויר נטל חלק חשוב:
לאחר כחצי שעה של נגינה תחת הכוכבים [ומול קהל] ריחף שבר ענן עצום מעל באר-שבע והחל להזליף טיפות שהלכו והתעצמו לכדי גשם עז, במהלכו ניסינו להמשיך ולנגן ככל יכולתנו ונאלצנו להפסיק כשהדבר הפך למסוכן עקב כמות חיבורי החשמל והאלקטרוניקה שהיינו מוקפים בה [מה שהיה עלול להפוך את השם We Are Ghosts לטראגי ואירוני] – וזה בעצם מה שאני זוכר: את השיטוט עם הגיטרה התלויה עלי והצלילים המהדהדים בין תוואי הבטון שעיצב קרוון, העיר באר-שבע כצביר אורות גלקטי בחלל המדברי למרגלותינו והגשם שניטח על הכל. על הקהל. על הגיטרה. על הסינטיסייזרים. על העור המתוח של התופים. על הגופים שעמדו שם בשעת ערב והאזינו.
לא הייתי מחליף את הרגע הזה בדבר.

הקטע האחרון שנושא גם את שם האלבום, הוא התיעוד היחיד שנותר מסוף ההופעה [המשכנו לנגן מעט עוד כמה דקות לפני שאולצנו להפסיק].
השתתפו: דויד פרץ, שני קדר, גיא ביבי, אורי דרור, גיא חג'ג', אמיר ניר ואנוכי.
התארחו: אסף קורן [הידוע גם כ-Juicy Jew] ואביעד הנדל המוכשרים.
טכנאי הקלטה: רועי לוסטר
תודה אדירה לעדי אנגלמן, דויד פרץ, יעל כהן ועיריית באר-שבע שגרמו לכל זה להתממש.
האלבום ניתן להורדה חופשית [בשיטת שלם-כפי-יכולתך – מי שיתרום לנו ממעותיו יקבל גם איפי בונוס המכיל עוד 2 קטעים] + אפשרות לרכישת דיסק במהדורה מוגבלת בהדפסת יד [30 יח'], כל תרומה תעזור לנו לממן את האלבום או ההרפתקאה הבאה – תהנו:

תמונות מתוך סשן ההקלטות שצולמו ע"י סמנתה אדלר דה אוליביירה:

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

סשן הקלטות האלבום A N D A R T A

⚜ ⚜ ⚜

כמו כן:

ביום שני הקרוב [20.4] תתקיים הקרנת בכורה לסרטם של We Are Ghosts – Miami – שהפסקול שלו כבר ראה אור בסוף 2014. ההקרנה תתקיים באוזןבר [המלך ג'ורג' 48, תל אביב], פתיחת דלתות ב-20:00 והכניסה חופשית לגמרי. הקרנה תהיה בנוכחות חברי ההרכב וכמו כן ימכרו במעמד זה דיסקים, קסטות וחולצות.
בחייאת, תבואו להגיד שלום <3
// עמוד האירוע בפייסבוק

פוסטר הסרט "מיאמי"

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

Klingandhum

Disc-O-Rama אוגוסט 10th, 2014

Klingandhum-front-banner[700px]

לאחרונה שקעתי בסוג של מחקר באלקטרודות פיאצו: חיברתי אותן לחומרים שונים על מנת לתעד את הרטט שלהם [בניגוד נניח למיקרופונים המתעדים את ההשלכות האקוסטיות של חומרים שונים בחלל – אלקטרודות ממירות רטט לאותות אלקטרו-אקוסטיים ומתעדות את צליל החלל הפנימי של החומר: מתכת, עץ או פלסטיק].
מתוך ההתנסות הזו, בניתי כלי נגינה שקראתי לו Klingandhum: מדובר בפלטת עץ שאליה חיברתי קפיצים, פלטת מתכת, דיסקים [CD] המוצמדים לעץ באורכים שונים כך שכל נגיעה מרטיטה אותן באופן שונה, 2 רמקולים ישנים [כי כל דבר המשדר גם יכול לקלוט ולשמש כמקרופון] וגיטרה חשמלית וינטאג' מפורקת אותה הרכבתי מחדש כחלק מהמערך ועל הכל פיזרתי וחיווטתי אלקטרודות ופיק-אפים – יחד הם יצרו כלי נגינה אחד בו כל נקישה או ניואנס מיצרים קשת מדהימה של צלילים וצבעים – זהו כלי נגינה של ניואנסים, לא של מלודיות.

ההתנסות הראשונה בנגינה עם ה-Klingandhum היתה בסשן ההקלטות האחרון של WE ARE GHOSTS לפני שבועיים וקצת, שם יכולתי לבחון ולבדוק את אופן הנגינה בכלי הנ"ל כחלק ממערך להקתי שלם ומלא – אבל אופי הניואנסים ומרחב הצלילים שכנעו אותי שיש מקום לכלי הנגינה הזה ככלי ביטוי סוליסטי ואקספרסיבי.
התקופה הנוכחית על נגזרותיה והצורך האמיתי ליצור משהו שיתן ביטוי להלך רוח פנימי הפכו את ה-Klingandhum לכלי אידיאלי לביטוי כזה שהוא מופשט לגמרי, שאיננו נזקק למילים ויכול לצייר חלל שלם בעזרת סאונד.

לפני שבוע וחצי הסתגרתי באולפן למשך 4 שעות אינטנסיביות בהן תועדה הנגינה שלי על ה-Klingandhum והרשיתי לעצמי להתבטא באופן המשוחרר ביותר: ללא מלודיות, ללא מבנה, ללא שירה – לחזור לנגן על אבנים, מתכת ומקלות ולהצטמצם לצורת הביטוי הבסיסית ביותר.
מתוך הסשן הנ"ל חתכתי וערכתי 5 רצועות: שני הקטעים הראשונים נוגנו על ה-Klingandhum בלבד ובשלושת הקטעים האחרונים באלבום נעזרתי במיקרוקורג ככלי ריתמי שאוכל לאלתר עליו.

זו לא מוזיקת האזנה קלילה – זו מוזיקה של מרחב וחלל: החלל הפנימי של החומרים עליהם ניגנתי המתועד ע"י אלקטרודות, והחלל הפנימי-ריגשי שלי כאדם, כיוצר, בעת הזו. ברגע המדוייק הנוכחי.
האלבום כעת זמין בבנדקמפ באמצעות הלייבל Schwarz Neon Licht וכמו כן ניתן לרכוש 20 עותקים קשיחים [דיסקים] במהדורה מוגבלת שהודפסו, נארזו ומוספרו ידנית – כמו כן, לראשונה, החלטתי לפרסם את האלבום הזה תחת שמי האמיתי:

E-mune

Check This Out!, Disc-O-Rama דצמבר 3rd, 2013

e-mune-banner

החלל שבין האלקטרוני/דיגיטלי לאקוסטי מרתק אותי. כך זה היה תמיד: כשצלילים שנוצרו וסונתזו ביקום הבינארי של ממלכת המחשב משוחררים לכאוטיות של החלל האקוסטי בו רעד והתנגשות פרודות יוצרות את ה-"הפרעה המכנית בחומר" שאנו מכנים "קול". אולי זה בעצם החלק הפילוסופי והיצירתי של שימוש בין שני קצוות מנוגדים כל כך של סדר מוחלט ותוהו מוחלט על מנת לטוות באמצע חלל של רגש מרתק אותי מאוד.
הפיסקה הזו מסבירה למעשה מה כל כך משך אותי בתהליך היצירה האיפי החדש ששוחרר היום לרשת – מבחינתי העבודה עליו היוותה סוג של עוגן יצירה פרטי בדברים שבאמת מעניינים אותי כרגע מוזיקלית תוך חיפוש ומחקר בסאונד, אסטטיקה וקצב. האיפי הזה נעשה כמעט כולו באמצעים דיגיטליים ומנגד, על מנת ליצור מניפולציות צליל שונות, לא פעם מצאתי את עצמי משדר ערוץ כלי הקשה דרך מגבר במסדרון על מנת להקליט את ההידהוד שלו בחלל אקוסטי אמיתי או דוגם במשך דקות ארוכות רדיו AM ישן מרמקול חבוט על מנת למצוא צלילים מעניינים [שרובם הוטמעו למעשה בקטע הראשון באיפי – E-mune].

כל רגע פנוי בחצי שנה האחרונה הקדשתי לאיפי הזה והוא נשזר אט אט עד שהפך לבהמה רושפת ריוורבים ומקצבים שהיא היום  – להאזנה והורדה [במחיר כוס אספרסו פעוט]:

תגיות: , ,

יהודה לדג'לי לטעמי היה הסינגר-סונגרייטר ששר באנגלית הטוב ביותר בארץ. נקודה.*
אולי זה בגלל מוצאו הקנדי שגורם לאנגלית להתלקח בצליל הנכון, אולי בגלל הכתיבה החכמה (לעיתים אף מתחכמת) של טקסט שנהג להסתחרר בראש זמן רב אחרי שהשיר נגמר, או הלחנים שהיתה בהם מן פשטות – כמו קרס דיג שננעצת מהר באוזן ואז בלב וחוסר יומרה השייכת למי שרצה בעצם לעשות נירוונה ובלאק סאבת' אבל בגלל שלא היה לו מספיק כסף לקנות גיטרה חשמלית אלא גיטרה קלאסית פשוטה הוא מצא את עצמו מוגדר כפולק. נו ניחא. שיחשבו שזה פולק.

Judah-Ledgley---small

Moving On נוצר למעשה בסשן הקלטות בסופ"ש ארוך אחד של אוגוסט 2007, לפני שש שנים וקצת. האלבום מהווה סוג של תיעוד כואב של פרידה וניסיון לאחות מחדש כל כך הרבה רסיסי חיים שהתפזרו לכל עבר. אני מניח שבאותה תקופה הצורך של יהודה להקליט נבעה בדיוק מהנקודה הזו – למצוא מחדש איזה כיוון, עוגן להיאחז בו כשהכל מסביב נראה כמתמוטט. הסתגרנו יומיים באולפן הקטן שלי, הקלטנו המון ובהפסקות יצא לנו לדבר לא מעט. תמיד הערכתי ביהודה את הפתיחות המוזיקלית והחירות שהוא העניק לי כמפיק "לשחק" עם השירים שלו ולעצב להם את הצליל על פי חזוני ותהליך ההקלטות עימו תמיד היווה סוג של חוויה נעימה ויצירתית מאוד. לאחר ההקלטות במהלך אותה שנה התחלתי למקסס את השירים תוך כדי התכתבות עם יהודה ועקב עיסוקי הרבים וגם מחוייבויות שונות של לדג'לי הפרוייקט אט אט נזנח והועבר אל תיקיית גיבוי שבתורה הועברה ואוחסנה בדיסק קשיח שלאחר זמן מה נעלם, נשכח ונחשב כאבוד. אני חושד שהאלבום הקטן הזה היה ממשיך להיות אבוד לולא ניקיון יסודי ופרוייקט גיבוי מחודש של חומרים ישנים שערכתי במהלך הקיץ האחרון וברגע שהצלילים הראשונים בקעו מהמוניטורים תפסתי לעצמי את הראש – הדבר הזה פשוט חייב להיות בחוץ, לא ייתכן שאני היחידי שיכול לשמוע את השירים הללו.
לאחר שש שנים צללתי שוב לתוך השירים: מתקן פה, מוסיף תפקיד קטן שם וממקסס מחדש את הכל – עד שהאלבום הכריז שהוא גמור.
שמח שאני כבר לא היחיד שיכול להאזין לשירים הללו והמיני-אלבום חדש/ישן של יהודה ניתן להורדה חופשית [בשיטת שלם-כפי-יכולתך] – תהנו.

לינקים נוספים:
יהודה לדג'לי בבנדקמפ
כתבה של בן שלו על לדג'לי באתר "הארץ"
יהודה לדג'לי באתר "השרת העיוור"

* – היה. כי כעת הוא מתגורר בלוס-אנג'לס.

תגיות: , , , , ,

Schwarz Neon Licht - Sampler1

יש רגע בו אדם מתנהל בחייו, עוצר, ומבין שהוא חייב לייבל.
זה די טיפשי כשחושבים על זה, כי מי בכלל צריך היום חברת תקליטים?
כל אמן מתחיל יודע שדווקא יש להמנע מחוזים עם גופים כלכליים גדולים ושבסופו של דבר, לאחר שהמוזיקה כבר מופקת ומוקלטת, כל מה שצריך הוא יח"צן טוב והפצה (במידה כמובן ומדובר במוצר פיזי שניתן להפיצו) וזהו. טוב, אולי גם מנהל אמנים/להקה ממולח שיקבע הופעות וידע לכוון את ההתנהלות. על אף שכל הדברים הללו (יח"צ, ניהול, הפצה) עולים כסף אך הם משאירים את השליטה האומנותית והכלכלית בידיים שלכם שלא לדבר על השליטה הבסיסית על זכויות היוצרים ועל הזכות לקבל תמלוגים.
מנגד, הצורך בסוג של קורת גג לכל הפרוייקטים שאני מעורב בהם והידיעה שבמצב המדיה/רדיו/עיתונות הנוכחיים בארץ אין כל כך עם מי לדבר ככל שזה נוגע למוזיקה שחורגת מהמיינסטרים (אלא אם כן יש לכם אופציה להוסיף לקומוניקט סיפור קורע לב על ילדות מפוקפקת המכילה אלמנטים של נרקוטיקה/אירוטיקה/בולימיה/לובוטמיה וכמובן תהליך של חזרה בתשובה וגאולה – תוכלו לזכות בכתבה אוהדת במקומון) לעומת האפשרויות שנפתחות בחו"ל להרכבים ויוצרים שאינם מתפשרים על החזון האומנותי שלהם, ובעצם זה העיניין: ליצור בית שייתן במה לחזון אומנותי אחר, לגישה שונה של צליל והפקה, להתחשב בשיקולים אומנותיים ולא מסחריים (או כאלה שיהיו מסחריים מבלי להתפשר על החזון האומנותי).
אבל חירות איננה מספיקה.
בסופו של דבר, הצורך לאגד פרוייקטים שונים תחת לייבל אחד נובע מהעובדה שאף אחד לא יכול לקדם את הדברים שלך כמוך – לא משנה כמה כסף תשלם לצד שלישי, אם ליח"צן/מנהל שלכם לא תהיה האהבה והתשוקה ליצירה שלכם כפי שיש לך, היוצר, הוא לעולם לא יוכל לדחוף את היצירה שלך באמת ולהדביק אחרים באותה התלהבות ואהבה. כל אמן יודע שקשה למצוא מחוייבות כזו מחוץ לעצמו או להרכב, ביחוד בעידן הנוכחי כשציניות ותחכום שטחי נחשבים בטעות לאינטילגנציה וממסמסים את הסבלנות הדרושה להתמסרות והתאהבות אמיתית במשהו שאיננו שלך – לכן בסופו של דבר האדם היחידי שיכול לקדם את היצירה הוא אתה (או חבריך להרכב השותפים לאותו חזון) – מתוך התובנות הללו נולד למעשה הלייבל Schwarz Neon Licht.
בכלל, אם יש משהו שהייתי רוצה להמליץ עליו לאומנים ויוצרים צעירים הוא להפסיק לחלום בהקיץ ולהמתין למישהו אחר שיקח אתכם תחת חסותו ויגרום לכל דבר לקרות – אין לכם מושג כמה כח יצירתי גלום בקבוצת אנשים המתאגדים ביחד לחזון יצירתי משותף: תשיגו כל כך הרבה יותר אם תקחו אחריות על היצירה שלכם ותדחפו אותה בעצמכם. זה היופי ביוצרים עצמאיים – יש לכם את החירות המלאה ליצור פתרונות יש מאין, כאלה שמעולם לא נעשו או נוסו.
לראשונה רואה אור סאמפלר של הלייבל שמכיל סוג של מפה למה שצפון בעתיד – הוא מכיל חמישה קטעים אבל כל אחד מהם נע בטריטורייה מוזיקלית שונה:
מהפולק-רוק מלא הדמיון של יהודה לדג'לי (יוצר קנדי-ישראלי שחי כעת בלוס אנג'לס והאיפי החדש שלו יראה אור בקרוב) עד לג'אז הפסקולי והמעושן של הצ'יל מרקס (כתבתי על הפרוייקט הזה כבר בעבר), מקטע ישן יחסית של שני קדר ושלי בו אנחנו מבצעים גרסת כיסוי חלומית לבילי הולידיי ועד לקטע אינסטרומנטלי חדש של We Are Ghosts שהוקלט במיאמי והאלבום המלא עתיד לצאת בתחילת שנה הבאה ולבסוף קטע חדש ואלקטרוני שלי (שרוב הצלילים מתוכו נדגמו למעשה תוך שיטוט חוגה ברשת ה-AM במכשיר רדיו ישן) מתוך איפי קצר שיצא לאור לקראת סוף השנה.
תוכלו להאזין ולהוריד באופן חינמי לחלוטין את הסמפלר מכאן:

נ.ב. – למה יש ללייבל החדש שלך שם גרמני שובר שיניים? (אתם בוודאי שואלים)
יש לכך שלוש סיבות חשובות – אחלוק עמכם רק אחת: חיפשתי שם שלא ינסה למצוא חן בעיני אף אחד.
חושב שהצלחתי.

תגיות: , , , , , , , , ,

כבר זמן רב אני זומם להוציא לאור את המיני-אלבום הזה: התווית Borrowed Songs מתנוססת כבר שנים על תיקייה חבויה הממתינה ליום המיוחל בו היא תראה אור כשלאורך השנים היא תופחת וגדלה. הנה כאן שיר מהפרוייקט הזה והנה שיר לפרוייקט שנגנז ההוא, רימיקס שאיש לא רצה ועוד הקלטה בחדר חזרות לפני מופע מחווה עד שפתאום נוצר פסיפס של פרשנויות לשירים שלא אני כתבתי אבל קיבלתי לגיטימציה ודרבון מאנשים אחרים לגעת ולעשות בהם כבשלי. השנה, רגע לפני צלילה לפרוייקטים חדשים ולתוככי אולפן ההקלטות חשתי שכעת זה הזמן לשחרר את הציפורים המוזיקליות הללו – אין לי עוד צורך בהן והן כמהות לצאת לחופשי:

Optimistic – הקאבר הזה לרדיוהד היה אמור לראות אור בפרוייקט מחווה 10 שנים לאלבום KID A שגיאחה החל להפיק ונגנז לבסוף מטעמים שונים (אני באמת חושב שאני צריך להודות לגיא על כל הפעמים בהם דחף אותי לצלול קפיצת באנג'י ללב השירים הללו שלא אני כתבתי). הרשיתי לעצמי להשתולל עם השיר הזה ולהעניק לו פרשנות… הממ.. ובכן, קצת אחרת.
הי כך לא נפרדים – מתוך פרוייקט "שיר זר" של האתר "השרת העיוור" ז"ל, פרוייקט שהגיח לעולם כחגיגות 70 שנה להולדת לאונרד כהן ולבסוף נגנז עקב לחץ חברת התקליטים שהחזיקה בזכויות השירים ולבסוף האלבום הופץ במחתרת. דני אודס מנגן כאן על גיטרה אקוסטית ואורן פריהר אחראי לתרגום הנפלא.
Candidate – תודה ענקית לעינב שיף שהרים את פרוייקט המחווה הזה בוואלה! תרבות לרגל 30 שנה למותו של איאן קרטיס והכניס אותי, אורי דרור (באס) וגיא ביבי (תופים) לאולפן "גל קול" ברמת-גן על מנת לתעד את הפרשנות שלנו לג'וי דיוויז'ן.
חלומות (מורפלקסיס רימיקס) – על הרימיקס הנ"ל כתבתי בהרחבה כבר כאן.
ברכות ליום האהבה – גדלתי על ברכי טום וויטס. כבר בגיל 13 שחקתי קסטות עליהן הוקלטו אלבומיו (מתקליטים חורקים וזייפניים במיוחד) Swordfishtrombone ו-Blue Valentine, על כן זה היה אך טבעי עבורי לגעת בשיר הנושא של האלבום האחרון מתוך נקודת מבט אישית שכן השיר הזה ליווה אותי במהלך קילומטראז' אמיתי של שנים וחוויות. שוב תודה ענקית לגיא חג'ג' על ההזדמנות ובכלל על פרוייקט קאברים הנפלא הזה שהפיק.
Milano & Nadia (Morphlexis Remix) – תובל פטר הוא מוזיקאי מחונן ואקורדיוניסט מבריק שברפרטואר שלו תוכלו למצוא את חבורת התרנגולים המקורית ואינספור ההפקות בהן צליל האקורדיון שלו כיכב, לאורך ולרוחב היסטוריית הפופ העברי. היכרותי האישית עימו היתה ב-2005 כשעזרתי להפיק ולהוציא לאור בלייבל הירושלמי הקטנטן שלי ושל חברי יעד ון-לייבן בחנות הדיסקים "בית המוזיקה" הוצאה מחודשת של אלבום המחווה המופלא שהקליט לנינו רוטה (כותב הפסקולים העיקרי של פדריקו פליני). הרשיתי לעצמי להשתעשע מעט בכמה דגימות מתוך אחד הקטעים באלבום ומהם אט אט נשזר הרימיקס הנ"ל.
Dark Night Of The Soul – בתחילת 2010 נפטר מארק לינקוס, הלא הוא Sparklehorse, זמן קצר לאחר שראה אור אלבומו יחד עם דיינג'ר מאוס בשיתוף פעולה עם אומנים אחרים. בתחילת 2011 יזם והפיק אורי דרור מופע מחווה בתאטרון תמונע לזכרו עם מיטב האומנים האלטרנטיביים והעצמאיים בארץ ולשמחתי זכיתי לקחת חלק במופע הזה. מהרגע הראשון היה לי ברור שאני עומד לבצע את השיר Dark Night Of The Soul שבמקור הושר ע"י דיויד לינץ', משהו בקצב הבלוזי האפל של השיר סחף אותי לחלוטין. הגרסה שמופיעה כאן לקוחה מתוך הקלטה של חזרה ב-"ריבר סטודיו" ז"ל. אורי דרור מנגן באס, גיא ביבי תופים ואני על הגיטרות, השירה והקלידים (אותם הוספתי מאוחר יותר).

האלבום ניתן להורדה חופשית (או במידה ותרצו לתרום – בשיטת שלם-כפי-יכולתך) – המורידים יוכלו למצוא עוד קטע בונוס קטן וסודי. אם אהבתם, אנא הפיצו את הצלילים הללו הלאה:

חג חירות שמח!

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

כשגרתי בירושלים נהגתי לחלוף בדרכי ללימודים על פני החומות הגבוהות של בית החולים למצורעים, מבנה מסתורי ומסוגר שתמיד עמד כמו סוד בירידה מתאטרון ירושלים לכיוון רח' עמק רפאים. במבט אחד היה ברור לחלוטין שלחומות היתה משמעות נפשית ולא רק פיזית, גבול בין שני יקומים שונים: זה ששוכן מחוץ לחומות וזה שנמצא בפנים. קרוב לוודאי שתפקידן היה להגן על תושבי העיר מפני החולים (באחת המחלות הנוראיות שידעה האנושות) אך לא פעם תמהתי אם זה לא הפוך. כמו כל מקום אסור, בית החולים הזה סקרן אותי מאוד ולא פעם חיפשתי הזדמנויות להכנס פנימה אך לשווא, בכל ההזדמנויות שחלפתי על פניו הוא היה מסוגר ונעול.
תודות למיזם המופלא של עונת התרבות בירושלים, הוזמנו לקחת חלק בפסטי-כנס לקולקטיבים ויוצרים "WE" וזכיתי להגשים חלום ישן: לא רק להכנס למתחם בית החולים ולשוטט בין כתליו – אלא לקבל לידינו את חלל המרתף (המורכב משלושה חללים נפרדים) ולהפוך אותו לאולפן הקלטות (בעזרת רועי לוסטר האדיר), להקליט אלבום עם חברים שהם גם במקרה המוזיקאים הטובים ביותר שזכיתי לעבוד עימם.

שוב ושוב אני נתקל בחשיבות של יצירה בחללים ספציפיים (site specific) ולא רק מטעמים אקוסטיים (שגם להם יש חשיבות עליונה בייחוד ככל שזה נוגע למעטפת הסאונד של האלבום) אלא ממקום בסיסי וראשוני של דגדוג בלוטות הרגש וההשראה – האפשרות ליצור בחללים כל כך טעונים ורוויים בהיסטוריה, לחיות בהם במשך זמן קצוב ולהוות פה וקול לקירות המרתף האילמים, החוויה היתה כל כך עוצמתית וקורנת עד שניכר מכל צליל או מילה שנצרבו ותועדו במהלך סשן ההקלטות הזה שמדובר ביצירה שלא יכלה להיוולד אלא מהמפגש הזה שבין האמן והחלל הגישמי/המטאפיזי הספציפי הזה. היה קל יחסית להכנס לתהליך יצירתי כזה עם הרכב כמו WAG שכותב ומתעד את היצירה זו-זמנית, כלומר יצירת מוזיקה ותיעודה ללא חוקים או מגבלות, באופן הכי אינטואיטיבי וראשוני. יצירה כזו דורשת מכל מי שלוקח חלק בהרכב לבוא פתוח ככל האפשר ועם "אנטנות" רגישות במיוחד – בניגוד למתודה השמרנית של עולם הרוקנרול הטוענת שלפני תהליך ההקלטה יש לעבור תהליך ברור של כתיבת שירים, אחר כך חזרות ורק אז שלב ההקלטות והתיעוד – כאן לא היה זמן לתכנן או לשפוט אלא להקשיב בזהירות ולהגיב, לתת ביטוי לרגע שלעולם לא יחזור עוד. מנסיוני, בתהליך הפקת אלבום סטנדרטי כשמגיעים סוף סוף לתהליך תיעוד הביצוע והמוזיקלי, לרוב הרגש נשחק ורק מעטים מצליחים להגיש ולתעד את הלב המדמם של השיר לאחר תהליך כל כך סוחט ומתיש ואולי כאן בעצם טמון הקו המפריד בין אומנים טובים לבינוניים – היכולת לשמר את הנאמנות המוחלטת ללב הפועם של השירים.

באופן עקבי, תהליך ההקלטות של We Are Ghosts הוא אחד הדברים החמקמקים שאני יכול להעלות על הדעת – כשלבסוף נלחץ כפתור ה-STOP בסיום ההקלטות רובנו כלל לא זוכרים את מה שהתרחש. גיאחה פעם היטיב לתאר זאת כ-"תהליך של חלימה משותפת" ואני לא יכול שלא להסכים עימו שכן כמו בחלימה, גם כאן, כשהחלום מתפקע כמו בועת קצף שברירית ותהליך ההקלטות מסתיים קשה לשוב לאותו סוג של קשב דחוס וצלילות שמאפיינת כל כך חלומות. לכן בסופו של דבר כשאני נדרש לכתוב או לתאר את תהליך ההקלטות עצמו אינני יכול לגעת בדבר עצמו אלא רק לכתוב בעקיפין את מה שנתפס בזווית העין של התודעה.

אז הנה הוא לפניכם, סשן הקלטות ממרתף בית המצורעים בירושלים – אלבום כפול, הדימום והריפוי:

השתתפו בסשן: גיא ביבי, דני רווה, שני קדר, גיא חג'ג', אודי רז, אורי דרור, נועה מגר, רוי רגב, אמיר ניר ואנוכי. כמו כן התארחו תומר דמסקי ואור חסון מקולקטיב "פרא". האלבום "Bleeding/Healing" ניתן להורדה חופשית (בשיטת שלם-כפי-יכולתך) – במידה ונהניתם ותחליטו לתרום כמה מעות, תקבלו גם אלבום בונוס מאותו סשן הקלטות המכיל 13 קטעים באורך של כמעט שעה וחצי.
אני רוצה להודות לכל צוות עונת התרבות בירושלים שהגשימו לנו את החלום המופרע הזה: רוי, רותם, ליאו ויותם (מגזין אף), עדי, לידיה, איתי ונעמי. אתם אדירים!

אם אהבתם את המוזיקה – אנא הפיצו אותה הלאה.

תגיות: , , ,