Kind Of Beauties – an 80's odyssey
Morphmixtapes 31 בדצמבר, 2008
מזמן רציתי לערוך אוסף אייטיז קצר, לא אוסף להיטים, אלא ביטוי לשנות השמונים כפי שהשתקפו מבעד לאוזניות הווקמן שלי כשלמדתי בתיכון. שם, בין המימברנות, כל מה שידעתי עד אז על מוזיקה התפרק למושגים הכי בסיסיים של שקט ורעש, בין נאקות לבין טקסטים מעורפלים שהצליחו להביע במדוייק את מה שהשתולל בי באותו זמן. אפשר בקלות לקטלג את האוסף הנוכחי כסוג של "עבודת השורשים", שירים ולהקות שחרטו צלקות של צליל בחדר החמישי של הלב.
אזהרה: המיקסטייפ הנוכחי הוא לא אסקפיסטי או קליל – אבל בעצם בימים כאלה מה כן?
וזו ההזדמנות למסור לקוראי הבלוג הדרומיים שליבי איתכם. פשוט תחזיקו מעמד שם.
Kind Of Beauties – an 80's odyssey
כדי להוריד את הכל כקובץ Zip אחד - גלגלו למטה!
1. Tuxedomoon – (Special Treatment For The) Family Man (1979)
יש לי הרבה מה לספר על טוקסידומון ואני מקווה שאפילו אעשה זאת בקרוב. כשהייתי בן 14 קיבלתי מחבר קלטת ואלו היו הצלילים הראשונים שבקעו משם, הנהמה העמוקה של מוג סינטיסייזר, כלי הקשה שנשמעים כמו טפיחות מונוטניות על בקבוק פלאסטיק והקלטה שנשמעת כמו מסר דחוף מספינת חלל אבודה בקצה היקום.
2. The Birthday Party – The Plague (1979)
עזבו אתכם מניק קייב של שנות התשעים-אלפיים, מי שחמק בזחילה מהגרדום של המאה העשרים הישר אל תוך הלוע של המאה 21 הפך לרומנטיקן מזדקן, משורר אשפתות בדימוס שעדיין לפעמים "בא-לו" – אך בסופו של יום מרגיש כמו צל מטושטש לניק החשפן של הבירת'דיי פארטי, זה הפרוע, הנוקב, הכואב. השיר The Plague הוא לא מהידועים יחסית והוקלט בסשן לדיסק הראשון לאחר שהלהקה החליפה את שמה מ-The Boys Next Door , הפאזה הפאנקית-קלילה של ההרכב האוסטרלי המיוחד הזה.
3. Japan – Ghosts (1981)
טוב, כאן אנחנו באמת נוגעים בפופ. להקת ג'פאן התחילה כהרכב גלאם-רוק עם השפעות ברורות של דייויד בואי ורוקסי מיוזיק עד שב-1980 הם עברו מהפך מהותי וזנחו את השפעות הפופ לטובת מוזיקה "רצינית". בזכות ההרכב הזה הרווחנו את אחד הקולות המיוחדים במוזיקה המערבית – הגרון המוזהב של דייויד סילביאן (שהגיע לשיא נהדר בתקליט הסולו שלו מ-1987 Secrets of The Beehive).
4. Dead Can Dance – In The Wake Of Adversity (1986)
סוף העולם כבר פה. אתם עומדים על הגשר הצר שמבדיל בין הגיהינום לגן-עדן ומתוך העלטה, בינות לצלילי החצוצרות השמיימיות והעננים הרועמים וכשישמע קולו של אלוהים הוא ישמע בדיוק כמו ברנדן פרי, כי זה הקול היחידי שיכול לחצות את השממה הריקנית, את הלימבו המת ולצקת לתוכו רוח חיים. המתים המרקדים הם ההרכב היחידי שאני מכיר שיכול לערבב בנון שלנטיות מוזיקה ימי-בינימית מסורתית וגל חדש. איזה יופי.
5. Public Image Limited – Four Enclosed Walls (1981)
באלבום השלישי של P.I.L אנו מוצאים את ג'וני רוטן מבולבל וכעוס אך מגובה בסוללה אימתנית של תופים המונהגת ע"י הצ'יף מרטין אטקינס כשאת הצד ההרמוני תופס קית' לוין שזנח את הגיטרה לטובת סינטסייזר נסיוני וכתוצאה אנחנו מקבלים מרקחת מוזרה של קצב שבטי וסילסולים בריטיים. רגע.. אמרתי סילסולים בריטיים ?!
6. The Stranglers – Bring On The Nubiles (1977)
אני מת על הסטראנגלרז! זהו, הוצאתי את זה. אני אוהב את פאזת הפאנק שלהם ואני מת על התקליטים המרוככים יותר, תמיד אפשר למצוא אצלם איזה טוויסט ממזרי שלא ציפית לו. אני יודע שרשמית השיר הזה הוקלט בסוף שנות השבעים – אבל פשוט לא יכולתי לוותר עליו. השיר הזה מתאר יפה מאוד איך זה להיות נער בן 17 חרמן כשכל הגוף שלך הוא זיקפה אחת רוטטת.
7. Einsturzende Neubauten – Negativ Nein (1981)
הלהקה ששברה את כל חוקי הכתיבה המסורתיים של מוזיקה, שלקחה את העקרונות הבסיסיים של תנועת הדאדא ועירבבה אותה עם האקספרסיוניזם הגרמני הקדום, הלהקה שלקחה את ארבעת האלמנטים (אוויר, אדמה, מים, אש) ויצרה מהם מרקחת בלתי אפשרית של צליל, הלהקה שהסולן שלה יכול לכתוב על התלקחות כוכב נובה במרחק 500,000,000 שנות אור מכאן ובאותה נונשלנטיות לתעד במילים את ההשמדה היום-יומית של תאי הגוף שלו או במקרה הזה על הצד השלילי של האין. לא פלא שהדבר הראשון שניק קייב עשה כשהוא עבר לברלין ב-1982 הוא לנכס לעצמו את בליקסה בארגלד.
8. Die Haut (With Nick Cave) – Stow-A-Way (1982)
אנחנו עדיין בברלין של תחילת שנות שמונים שם המתח בין מזרח למערב, ישן לחדש, יוצר קרקע פורייה להרכבים נסיוניים שמפרקים ומחברים מחדש את היסודות הכי בסיסיים של הרוקנרול. Die Haut (העור) הוא הרכב אינסטרומנטאלי בעיקרו שמתבסס על על תופים, באס ושתי גיטרות כשההעדפה פונה לכיוון רעש אקספרסיבי על פני יכולת וירטואוזית. אז אם כבר ניק קייב מסתובב לו בבארים ברלינאיים אפלוליים ובוהה, שיכור, במנסרים הגרמנים – למה לא להעלות אותו לבמה לשיר?
9. Beirut Slump – Sidewalk (1979)
אנחנו עוברים לניו-יורק. ההרכב הבא הספיק לערוך 3 הופעות בטרם נפח את נישמתו אך מהצד השני הכיל את הקרם של סצינת האנדרגראונד בניו-יורק של אותה תקופה. יש לנו את היוצרת הדוקומנטרית השנויה במחלוקת ויויאן דיק באורגן, ג'ים סקלבונוס בבאס, לידיה לאנץ' (שתכף נחזור אליה) בגיטרה, סיבילינג ליז בתופים ובובי סוופ בשירה. במקור ההרכב נקרא בשם הבלתי אפשרי "בובי ברקוביץ", אבל על אף החיים הקצרצרים של ההרכב הם הצליחו להותיר אחריהם נעימות קברט שבורות כשבובי מדקלם טקסטים שאולים מדיאלוגים של תסריטי בי-מוביז.
10. Lydia Lunch & Roland S. Howerd – I Fell In Love With a Ghost (1981)
מלכת סיאם של גות'האם. האישה שתמיד הלכה רחוק מידי ובדרך נס עדיין פה כדי לספר על זה, היתה שותפה באין ספור הרכבים ושיתפה פעולה עם עשרות אמנים ולהקות (כולל חלק נכבד מהאומנים שמופיעים בפוסט הזה) – שום דבר לא היה מלוכלך מידי בשבילה (כולל סרטים פורנוגרפיים כי לטענתה היחידים שמנוצלים בתעשייה הזו הם הגברים). כאן היא מספרת על איך נפגשה עם הגיטריסט של The Birthday Party ומתוך שיתוף הפעולה הזה נולד אלבום שלם וגם השיר המקסים שלפניכם.
מקווה שתהנו.
ומה על איזה עידכון במייל, הא?
תגיות: 80's, Birthday Party, Dead Can Dance, Die Haut, Einsturzende neubauten, Hard Core, Japan, Kind Of Beauties, Lydia Lunch, Morphmixtapes, Mp3, Noise, PIL, Stranglers, Tuxedomoon
למרות שנותרו עוד 25 דקות, החלטתי שהאוסף הזה יחנוך את התיקייה "0109". תודה. ושבאמת תהיה שנה טובה.
תודה פרנק – זה כבוד גדול 🙂
היי בנננננננננני,
אוסף מקסים,
תודה!
אני כל כך מקווה שאני אזכור להשתמש בזה
במסיבת יומולדת\האלווין הבאה שלי
מקווה שגם תזכור להזמין אותי – כך אוכל לתקלט לך את השירים + בונוסים!
המיקסטייפ שהכי קולע לטעם שלי עד כה
אחלה
פני, ידעתי שתאהבי את המיקסטייפ הזה 🙂
מורפ,
קודם כל גמרת אותי עם דייוויד סילויאן. האלבום האהוב עליי בכל הזמנים זה Secrets of the beehive (שלאחרונה מצאתי סרט בעל אותו שם – מעניין אם יש קשר). הבחירות שלך כמו תמיד, לא פחות ממרהיבות. מיד אגש למלאכת ההורדה.
נועה, זה לא חוכמה – Secrets of the beehive הוא אלבום מושלם מכל בחינה 🙂
מה שמיד מעורר את הצורך להרים את פרוייקט "אלבומים מושלמים" – רשימה מסודרת של אלבומים הגדולים מסכום חלקיהם ושאין בהם פגם. אני יודע שזה גם עיניין של טעם, אבל מצד שני כשאני עובר על רשימת אלבומי 2008 נראה שיותר ויותר אמנים חושבים במושגים של "סינגל" ופחות במושגי "אלבום".
מה אתם חושבים?
אוסף נפלא נפלא.
הגיע זמן שאתגבר על טראומת Obscure Realities ואחזור להתעניין בדיויד סילביאן על גלגוליו השונים.
נראה לי שאני ממש הולכת לאהוב את זה.
נראה מצוין, תודה!
אחלה מיקסטייפ,חלק ממנו זכיתי לראות בהופעות בשנות ה-80 .
מחכה בקוצר רוח לפוסט על טוקסידומון,הקלאסיקה אם אפשר לקרוא לזה ככה,של שנות ה-80 בעיניי.
טוב אורית, עכשיו את חייבת לספר על ההרכבים שראית בזמן אמת. אי אפשר לזרוק את ההערה הזו ככה לאוויר ולחמוק מעונש 🙂
לא פיספסתי הופעה של טוקסידומון פה בארץ (פינגווין,ליקוויד,קולנוע דן יו קנואו)
שנה בלונדון ים הופעות בין השאר P.I.L ,ניק קייב (לא מסכימה שתקרא לו מזדקן:-) האיש גאון היה וישאר,אין כמו הופעה חיה).
Dead Can Dance , The Stranglers ,Einsturzende Neubauten
לידיה לאנץ' אומנם לא ראיתי לייב,אבל היא כיכבה בסרטים שערורייתיים שיואב קוטנר הביא במסגרת ההרצאות +הקרנות המצויינות שהיה מקיים אז.
אה…רוברט פלאנט וג'ימי פייג' נחשב?פריטנדרס,פוליס…
על אף שאני לא מת על הופעות כפורמט לצריכת מוזיקה – הרשימה שלך מגרה לי את שרירי הקינאה.
מישהו יודע באמת אם קוטנר ממשיך בסדרת ההרצאות שלו?