באפריל 1983 התכנסו באולפני הנזה (Hansa) בברלין להקת הבירת'דיי פארטי (Birthday Party) – הגלגול השני המצווח והבועט של ה-The Boys Next Door בראשותו של ניק קייב עם רולאנד ס. האוורד, מיק הארווי, טרסי פיו ואורח מיוחד: בליקסה בארגלד – מנהיג להקת Einsturzende Neubauten האגדית. חברי הבירת'די פארטי שכבר חצי שנה התגוררו בברלין הקרה (ולפני כן בלונדון הגשומה), ספגו את המתח שריחף כמו רעל משכר באוויר והפכו אותו למקור השראה: המתח בין מזרח למערב כשבאמצע עומדת לה חומת ברלין האימתנית, בין הריסות מלחמת העולם השניה ולבין ההווה המתועש ורבי הקומות מזכוכית ובטון שהחלו להתפשט כמו פטריות נוצצות על פני המרחב העירוני-ברלינאי, או מוזיקת השמאלץ ששלטה אז בגרמניה ולבין הניאדרטליות המחרתית של להקות ברלינאיות כמו די האוט או סגנונות הפוסט-פאנק והניו-וויב שלאט לאט חילחלו למצעדי הפזמונים. אולפני הנזה, באופן סימבולי, מוקמו בדיוק בצמוד לחומה ששיסעה את העיר וסימלה יותר מכל את הקרע בעם הגרמני ובעולם בכלל באותה עת – המלחמה הקרה בין העולם המערבי שהונהג ע"י ארה"ב וזה המזרחי-קומוניסטי של ברה"מ, קצת כמו להקליט בסדק שנפער למרגלות פתח הגיהינום.

סשן ההקלטות הזה עמד להיות לאחרון שהבירת'די פארטי יקליטו אי פעם והוא יסתכם באיפי Mutiny, משם דרכם של חברי ההרכב יתפצלו לקול צלילי סיכסוכים והאשמות בין האוורד לקייב (שניהם היו נרקומנים קשים באותה עת ובעלי הרגלי צריכת הרואין הרסנית) וניק קייב הפך פרוייקט חד-פעמי שנקרא "הזרעים הרעים" להרכב קבוע, רולאנד ס. האוורד הצטרף ל-Crime and the City Solution וההמשך ידוע. בשיטוט אגבי ברשת גיליתי פתאום תיעוד וידאו נדיר של אותו סשן, מבט לתוך האולפן (בו, אגב, הקליטו בעבר דיויד בואי בתקופת ברלין שלו ואיגי פופ) ולתוך תהליך קבלת ההחלטות הקטנות, תיעוד תיקוני הטקסט ונסיונות השירה, המבטים המרוכזים כשכולם מאזינים להקלטות מתוך המוניטורים וכו' – ומכיוון שהסרט אינו ערוך או מבויים, הוא נוסך תחושה אינטימית, כאילו אנחנו שם בין המקרופונים מציצים בניק קייב צורח את נשמתו או ברולאנד ס. האוורד מחפש את האקורד הנכון בגיטרה.

הוידאו מתחיל מכאן (7 חלקים):

וככה, אגב, נשמע לבסוף השיר "Jenifers Veil":

לא רוצים לפספס מיקסטייפים? עשו מנוי ל:

| |

תגיות: , , , , , , , , , , , ,

מזמן רציתי לערוך אוסף אייטיז קצר, לא אוסף להיטים, אלא ביטוי לשנות השמונים כפי שהשתקפו מבעד לאוזניות הווקמן שלי כשלמדתי בתיכון. שם, בין המימברנות, כל מה שידעתי עד אז על מוזיקה התפרק למושגים הכי בסיסיים של שקט ורעש, בין נאקות לבין טקסטים מעורפלים שהצליחו להביע במדוייק את מה שהשתולל בי באותו זמן. אפשר בקלות לקטלג את האוסף הנוכחי כסוג של "עבודת השורשים", שירים ולהקות שחרטו צלקות של צליל בחדר החמישי של הלב.

אזהרה: המיקסטייפ הנוכחי הוא לא אסקפיסטי או קליל – אבל בעצם בימים כאלה מה כן?
וזו ההזדמנות למסור לקוראי הבלוג הדרומיים שליבי איתכם. פשוט תחזיקו מעמד שם.

Kind Of Beauties – an 80's odyssey

Kind Of Beauties - an 80's odyssey

Kind Of Beauties [an 80's odyssey] – Mixtape by Morphlexis
44:18 min | 256kbps 44khz | 81.4 MB
כדי להוריד את הכל כקובץ Zip אחד - גלגלו למטה!

1. Tuxedomoon – (Special Treatment For The) Family Man (1979)
יש לי הרבה מה לספר על טוקסידומון ואני מקווה שאפילו אעשה זאת בקרוב.  כשהייתי בן 14 קיבלתי מחבר קלטת ואלו היו הצלילים הראשונים שבקעו משם, הנהמה העמוקה של מוג סינטיסייזר, כלי הקשה שנשמעים כמו טפיחות מונוטניות על בקבוק פלאסטיק והקלטה שנשמעת כמו מסר דחוף מספינת חלל אבודה בקצה היקום.

2. The Birthday Party – The Plague (1979)
עזבו אתכם מניק קייב של שנות התשעים-אלפיים, מי שחמק בזחילה מהגרדום של המאה העשרים הישר אל תוך הלוע של המאה 21 הפך לרומנטיקן מזדקן, משורר אשפתות בדימוס שעדיין לפעמים "בא-לו" – אך בסופו של יום מרגיש כמו צל מטושטש לניק החשפן של הבירת'דיי פארטי, זה הפרוע, הנוקב, הכואב. השיר The Plague הוא לא מהידועים יחסית  והוקלט בסשן לדיסק  הראשון לאחר שהלהקה החליפה את שמה מ-The Boys Next Door , הפאזה הפאנקית-קלילה של ההרכב האוסטרלי המיוחד הזה.

3. Japan – Ghosts (1981)
טוב, כאן אנחנו באמת נוגעים בפופ. להקת ג'פאן התחילה כהרכב גלאם-רוק עם השפעות ברורות של דייויד בואי ורוקסי מיוזיק עד שב-1980 הם עברו מהפך מהותי וזנחו את השפעות הפופ לטובת מוזיקה "רצינית". בזכות ההרכב הזה הרווחנו את אחד הקולות המיוחדים במוזיקה המערבית – הגרון המוזהב של דייויד סילביאן (שהגיע לשיא נהדר בתקליט הסולו שלו מ-1987 Secrets of The Beehive).

4. Dead Can Dance – In The Wake Of Adversity (1986)
סוף העולם כבר פה. אתם עומדים על הגשר הצר שמבדיל בין הגיהינום לגן-עדן ומתוך העלטה, בינות לצלילי החצוצרות השמיימיות והעננים הרועמים וכשישמע קולו של אלוהים הוא ישמע בדיוק כמו ברנדן פרי, כי זה הקול היחידי שיכול לחצות את השממה הריקנית, את הלימבו המת ולצקת לתוכו רוח חיים. המתים המרקדים הם ההרכב היחידי שאני מכיר שיכול לערבב בנון שלנטיות מוזיקה ימי-בינימית מסורתית וגל חדש. איזה יופי.

5. Public Image Limited – Four Enclosed Walls (1981)
באלבום השלישי של P.I.L אנו מוצאים את ג'וני רוטן מבולבל וכעוס אך מגובה בסוללה אימתנית של תופים המונהגת ע"י הצ'יף מרטין אטקינס כשאת הצד ההרמוני תופס קית' לוין שזנח את הגיטרה לטובת סינטסייזר נסיוני וכתוצאה אנחנו מקבלים מרקחת מוזרה של קצב שבטי וסילסולים בריטיים. רגע.. אמרתי סילסולים בריטיים ?!

6. The Stranglers – Bring On The Nubiles (1977)
אני מת על הסטראנגלרז! זהו, הוצאתי את זה. אני אוהב את פאזת הפאנק שלהם ואני מת על התקליטים המרוככים יותר, תמיד אפשר למצוא אצלם איזה טוויסט ממזרי שלא ציפית לו. אני יודע שרשמית השיר הזה הוקלט בסוף שנות השבעים – אבל פשוט לא יכולתי לוותר עליו. השיר הזה מתאר יפה מאוד איך זה להיות נער בן 17 חרמן כשכל הגוף שלך הוא זיקפה אחת רוטטת.

7. Einsturzende Neubauten – Negativ Nein (1981)
הלהקה ששברה את כל חוקי הכתיבה המסורתיים של מוזיקה, שלקחה את העקרונות הבסיסיים של תנועת הדאדא ועירבבה אותה עם האקספרסיוניזם הגרמני הקדום, הלהקה שלקחה את ארבעת האלמנטים (אוויר, אדמה, מים, אש) ויצרה מהם מרקחת בלתי אפשרית של צליל, הלהקה שהסולן שלה יכול לכתוב על התלקחות כוכב נובה במרחק 500,000,000 שנות אור מכאן ובאותה נונשלנטיות לתעד במילים את ההשמדה היום-יומית של תאי הגוף שלו או במקרה הזה על הצד השלילי של האין. לא פלא שהדבר הראשון שניק קייב עשה כשהוא עבר לברלין ב-1982 הוא לנכס לעצמו את בליקסה בארגלד.

8. Die Haut (With Nick Cave) – Stow-A-Way (1982)
אנחנו עדיין בברלין של תחילת שנות שמונים שם המתח בין מזרח למערב, ישן לחדש, יוצר קרקע פורייה להרכבים נסיוניים שמפרקים ומחברים מחדש את היסודות הכי בסיסיים של הרוקנרול. Die Haut (העור) הוא הרכב אינסטרומנטאלי בעיקרו שמתבסס על על תופים, באס ושתי גיטרות כשההעדפה פונה לכיוון רעש אקספרסיבי על פני יכולת וירטואוזית. אז אם כבר ניק קייב מסתובב לו בבארים ברלינאיים אפלוליים ובוהה, שיכור, במנסרים הגרמנים – למה לא להעלות אותו לבמה לשיר?

9. Beirut Slump – Sidewalk (1979)
אנחנו עוברים לניו-יורק. ההרכב הבא הספיק לערוך 3 הופעות בטרם נפח את נישמתו אך מהצד השני הכיל את הקרם של סצינת האנדרגראונד בניו-יורק של אותה תקופה. יש לנו את היוצרת הדוקומנטרית השנויה במחלוקת ויויאן דיק באורגן,  ג'ים סקלבונוס בבאס, לידיה לאנץ' (שתכף נחזור אליה) בגיטרה, סיבילינג ליז בתופים ובובי סוופ בשירה. במקור ההרכב נקרא בשם הבלתי אפשרי "בובי ברקוביץ", אבל על אף החיים הקצרצרים של ההרכב הם הצליחו להותיר אחריהם נעימות קברט שבורות כשבובי מדקלם טקסטים שאולים מדיאלוגים של תסריטי בי-מוביז.

10. Lydia Lunch & Roland S. Howerd – I Fell In Love With a Ghost (1981)
מלכת סיאם של גות'האם. האישה שתמיד הלכה רחוק מידי ובדרך נס עדיין פה כדי לספר על זה, היתה שותפה באין ספור הרכבים ושיתפה פעולה עם עשרות אמנים ולהקות (כולל חלק נכבד מהאומנים שמופיעים בפוסט הזה) – שום דבר לא היה מלוכלך מידי בשבילה (כולל סרטים פורנוגרפיים כי לטענתה היחידים שמנוצלים בתעשייה הזו הם הגברים). כאן היא מספרת על איך נפגשה עם הגיטריסט של The Birthday Party ומתוך שיתוף הפעולה הזה נולד אלבום שלם וגם השיר המקסים שלפניכם.
מקווה שתהנו.
ומה על איזה עידכון במייל, הא?

תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,