רולאנד ס. האוורד נפטר ביום רביעי בגיל חמישים בעת שהמתין להשתלת כבד.
אני קורא את המשפט הזה שוב מחדש ולא מאמין כיצד אחד המוזיקאים והגיטריסטים הנועזים ביותר בתחום הרוקנרול נאסף אל חיק המוות בצורה כל כך טריוויאלית, כמעט סתמית. האש שרשפה ממפלי הרעש שהוא הוציא מהגיטרה שלו מחייבים איזו עליה שמיימית בלהבה בוהקת ונוראה כשצליל עמוק ומהדהד קורע את שערי גן-עדן וגיהינום ושורף את הכל בעליצות של כלייה. אבל לא. הוא מת בשקט בביתו באוסטרליה לאחר שהספיק להוציא מוקדם יותר השנה אלבום סולו ואפילו לקדם אותו מעט בכמה הופעות, אבל את המשוכה האחרונה של העשור הנוכחי הוא לא זכה לבסוף לחצות ו-2010 תיוותר יתומה מגאון גיטרה שתמיד עמד בצילם של אחרים.
רולאנד ס. האוורד ידוע בעיקר כמי ששיתף פעולה עם ניק קייב בתקופת הבירת'דיי פארטי המיתולוגית ולמעשה הוא הצטרף אליהם ב-1978 כשלהרכב קראו The Boys Next Door ולהם גם כתב את הלהיט Shivers (שכוסה מאוחר יותר גם ע"י ענבל פרלמוטר בדואט עם מר קייב). צליל הגיטרות הייחודי שפיתח שהיה מין שילוב של בלוז מלוכלך, Surf, פאנק ורוקאבילי כשרולאנד בעצם התיך את הכל לתערובת צליל שנעה בין הענוג למלוכלך והיווה רקע מוזיקלי לא פחות דומיננטי מצרחותיו של ניק קייב הצעיר. שיתוף הפעולה עם קייב נמשך עד ל-1983 ונגמר בפרידה רווית מתחים על רקע שימוש אינטנסיבי בסמים. במקביל רולנד שיתף פעולה עם היוצרת והאמנית לידיה לאנץ' למה שהתגלה כשיתוף פעולה פורה במיוחד שאף כלל לא מעט סיבובי הופעות והקלטות עד לשנות ה-90. ב-1985 רולאנד ואחיו הארי הצטרפו להרכב Crime & The City Solution שהונהג ע"י הסולן האקצנטרי והקול-העמוק-לא-פחות-מניק-קייב של סיימון בוני (גם הוא אוסטרלי!), שיתוף הפעולה נמשך כשנה וחצי פוריות יחסית כשבזמן הזה הם מספיקים להוציא צמד אי.פי ושני אלבומים מלאים ואפילו להשתתף בסרט של ווים וונדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (ואף לחלוק שם במה עם קייב והזרעים הרעים). ב-1987 רולאנד פצח בשיתוף פעולה מוזיקלי עם ניקי סדן ובמקביל הקים את These Immortal Souls, הרכב שהכיל את אחיו הארי, ג'נבייב מקגוקין ואחיו של ניקי סדן על התופים (תחת השם הבלתי אפשרי:) Epic Soundtracks. בסביבות אמצע שנות התשעים ההרכב החל להאט פעילות עד דעיכה מוחלטת (גם בעקבות מותו המפתיע של Epic Soundtracks) ורולאנד החל להתרכז בקריירת סולו שהתמצתה בשני אלבומים: Teenage Snuff Film ו-Pop Crimes בזמן הזה הוא מיעט להופיע עקב המאבק במחלת סרטן הכבד שהכריעה אותו לבסוף.
אני קורא שוב את מה שכתבתי כאן עד עתה וזה נראה כאילו בכל המידע הזה על חייו, מה הוא עולל ועם מי הוא עבד ופעל אין קשר כלל להשפעה העצומה של רולאנד ואותו מגע יחודי בסריגי הגיטרה שהיה שייך רק לו ויצר רטט שהדהד הרבה מעבר לרמקולים של מערכת סטריאו. את הצליל הכל כך מזוהה הזה שמעתי לראשונה בתוכנית של מיכל ניב ז"ל ב-1990 כשהיא ערכה מרתון ניק קייב לרגל צאת אלבומו "the good son" וברגע הראשון ששמעתי את מפל הגיטרות המהדהדות של רולאנד הבנתי שהנגינה שלו היתה שונה מכל דבר אחר ששמעתי עד אז, היא הצליחה להפנט אותי, לכשף ולסמר כל זקיק של שערה על העור, זו כבר לא מוזיקה – זה וודו. נהייתי אחוז אובססייה: עבדתי וחסכתי כסף כדי לקנות תקליטים (ואחר כך דיסקים) של הבירת'די פארטי. קניתי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי והתאמנתי שעות עם התקליטים הללו כדי לקלוט את תפקידי הגיטרה של רולאנד, את הסולו המבלבל בשיר Nick The Stripper, את הצליל החרוך שהיה גם מעודן ושמיימי בו-זמנית. למעשה, רולאנד ס. האוורד לימד אותי לנגן גיטרה ואין לי שום דרך להעביר במילים את גודל החוב שאני חב לו כמאזין ומוזיקאי.
המיקסטייפ הנוכחי איננו מתיימר לכסות את כל שלל ההרכבים והגוונים שרולאנד ס. האוורד עטה על עצמו לאורך השנים – זהו מיקסטייפ אישי, נקודות ציון מוזיקליות שהייתי רוצה להעביר הלאה למי שלא מכיר את פועלו הנהדר של האמן הזה ואת הצליל שהפיק מגיטרת ה-Fender Jaguar הלבנה שלו. המיקסטייפ הזה הוא רק התחלה, טעימה קטנה מפועלו ואם בכך עזרתי להכיר את יצירתו לעוד אנשים ולהרחיב את מעגל המאזינים – אסתפק בכך.
יהי זכרו ברוך.
Six Strings That Drew Blood – A Rowland S. Howard Mixtape
36:39 min | 256kbp 44khz | 66.9 MB
כדי להוריד את הכל כקובץ zip אחד – גלגלו למטה!
1. These Immortal Souls – The King Of Kalifornia (1992)2. Crime & The City Solution – Six Bells Chime (1985)
3. The Birthday Party – Junkyard (1982)
4. Boys Next Door – Shivers (1979)
5. Lydia Lunch – I Fell In Love With A Ghost (1982)
6. The Birthday Party – Jennifer's Veil (1983)
7. Lydia Lunch & Rowland S. Howard – What Is Memory (1991)
| 
| 
תגיות: Boys Next Door, Crime & The City Solution, Lydia Lunch, Morphmixtapes, Rowland S. Howard, The Birthday Party, These Immortal Souls
Kind Of Beauties – an 80's odyssey
Morphmixtapes דצמבר 31st, 2008
מזמן רציתי לערוך אוסף אייטיז קצר, לא אוסף להיטים, אלא ביטוי לשנות השמונים כפי שהשתקפו מבעד לאוזניות הווקמן שלי כשלמדתי בתיכון. שם, בין המימברנות, כל מה שידעתי עד אז על מוזיקה התפרק למושגים הכי בסיסיים של שקט ורעש, בין נאקות לבין טקסטים מעורפלים שהצליחו להביע במדוייק את מה שהשתולל בי באותו זמן. אפשר בקלות לקטלג את האוסף הנוכחי כסוג של "עבודת השורשים", שירים ולהקות שחרטו צלקות של צליל בחדר החמישי של הלב.
אזהרה: המיקסטייפ הנוכחי הוא לא אסקפיסטי או קליל – אבל בעצם בימים כאלה מה כן?
וזו ההזדמנות למסור לקוראי הבלוג הדרומיים שליבי איתכם. פשוט תחזיקו מעמד שם.
Kind Of Beauties – an 80's odyssey
כדי להוריד את הכל כקובץ Zip אחד - גלגלו למטה!
1. Tuxedomoon – (Special Treatment For The) Family Man (1979)
יש לי הרבה מה לספר על טוקסידומון ואני מקווה שאפילו אעשה זאת בקרוב. כשהייתי בן 14 קיבלתי מחבר קלטת ואלו היו הצלילים הראשונים שבקעו משם, הנהמה העמוקה של מוג סינטיסייזר, כלי הקשה שנשמעים כמו טפיחות מונוטניות על בקבוק פלאסטיק והקלטה שנשמעת כמו מסר דחוף מספינת חלל אבודה בקצה היקום.
2. The Birthday Party – The Plague (1979)
עזבו אתכם מניק קייב של שנות התשעים-אלפיים, מי שחמק בזחילה מהגרדום של המאה העשרים הישר אל תוך הלוע של המאה 21 הפך לרומנטיקן מזדקן, משורר אשפתות בדימוס שעדיין לפעמים "בא-לו" – אך בסופו של יום מרגיש כמו צל מטושטש לניק החשפן של הבירת'דיי פארטי, זה הפרוע, הנוקב, הכואב. השיר The Plague הוא לא מהידועים יחסית והוקלט בסשן לדיסק הראשון לאחר שהלהקה החליפה את שמה מ-The Boys Next Door , הפאזה הפאנקית-קלילה של ההרכב האוסטרלי המיוחד הזה.
3. Japan – Ghosts (1981)
טוב, כאן אנחנו באמת נוגעים בפופ. להקת ג'פאן התחילה כהרכב גלאם-רוק עם השפעות ברורות של דייויד בואי ורוקסי מיוזיק עד שב-1980 הם עברו מהפך מהותי וזנחו את השפעות הפופ לטובת מוזיקה "רצינית". בזכות ההרכב הזה הרווחנו את אחד הקולות המיוחדים במוזיקה המערבית – הגרון המוזהב של דייויד סילביאן (שהגיע לשיא נהדר בתקליט הסולו שלו מ-1987 Secrets of The Beehive).
4. Dead Can Dance – In The Wake Of Adversity (1986)
סוף העולם כבר פה. אתם עומדים על הגשר הצר שמבדיל בין הגיהינום לגן-עדן ומתוך העלטה, בינות לצלילי החצוצרות השמיימיות והעננים הרועמים וכשישמע קולו של אלוהים הוא ישמע בדיוק כמו ברנדן פרי, כי זה הקול היחידי שיכול לחצות את השממה הריקנית, את הלימבו המת ולצקת לתוכו רוח חיים. המתים המרקדים הם ההרכב היחידי שאני מכיר שיכול לערבב בנון שלנטיות מוזיקה ימי-בינימית מסורתית וגל חדש. איזה יופי.
5. Public Image Limited – Four Enclosed Walls (1981)
באלבום השלישי של P.I.L אנו מוצאים את ג'וני רוטן מבולבל וכעוס אך מגובה בסוללה אימתנית של תופים המונהגת ע"י הצ'יף מרטין אטקינס כשאת הצד ההרמוני תופס קית' לוין שזנח את הגיטרה לטובת סינטסייזר נסיוני וכתוצאה אנחנו מקבלים מרקחת מוזרה של קצב שבטי וסילסולים בריטיים. רגע.. אמרתי סילסולים בריטיים ?!
6. The Stranglers – Bring On The Nubiles (1977)
אני מת על הסטראנגלרז! זהו, הוצאתי את זה. אני אוהב את פאזת הפאנק שלהם ואני מת על התקליטים המרוככים יותר, תמיד אפשר למצוא אצלם איזה טוויסט ממזרי שלא ציפית לו. אני יודע שרשמית השיר הזה הוקלט בסוף שנות השבעים – אבל פשוט לא יכולתי לוותר עליו. השיר הזה מתאר יפה מאוד איך זה להיות נער בן 17 חרמן כשכל הגוף שלך הוא זיקפה אחת רוטטת.
7. Einsturzende Neubauten – Negativ Nein (1981)
הלהקה ששברה את כל חוקי הכתיבה המסורתיים של מוזיקה, שלקחה את העקרונות הבסיסיים של תנועת הדאדא ועירבבה אותה עם האקספרסיוניזם הגרמני הקדום, הלהקה שלקחה את ארבעת האלמנטים (אוויר, אדמה, מים, אש) ויצרה מהם מרקחת בלתי אפשרית של צליל, הלהקה שהסולן שלה יכול לכתוב על התלקחות כוכב נובה במרחק 500,000,000 שנות אור מכאן ובאותה נונשלנטיות לתעד במילים את ההשמדה היום-יומית של תאי הגוף שלו או במקרה הזה על הצד השלילי של האין. לא פלא שהדבר הראשון שניק קייב עשה כשהוא עבר לברלין ב-1982 הוא לנכס לעצמו את בליקסה בארגלד.
8. Die Haut (With Nick Cave) – Stow-A-Way (1982)
אנחנו עדיין בברלין של תחילת שנות שמונים שם המתח בין מזרח למערב, ישן לחדש, יוצר קרקע פורייה להרכבים נסיוניים שמפרקים ומחברים מחדש את היסודות הכי בסיסיים של הרוקנרול. Die Haut (העור) הוא הרכב אינסטרומנטאלי בעיקרו שמתבסס על על תופים, באס ושתי גיטרות כשההעדפה פונה לכיוון רעש אקספרסיבי על פני יכולת וירטואוזית. אז אם כבר ניק קייב מסתובב לו בבארים ברלינאיים אפלוליים ובוהה, שיכור, במנסרים הגרמנים – למה לא להעלות אותו לבמה לשיר?
9. Beirut Slump – Sidewalk (1979)
אנחנו עוברים לניו-יורק. ההרכב הבא הספיק לערוך 3 הופעות בטרם נפח את נישמתו אך מהצד השני הכיל את הקרם של סצינת האנדרגראונד בניו-יורק של אותה תקופה. יש לנו את היוצרת הדוקומנטרית השנויה במחלוקת ויויאן דיק באורגן, ג'ים סקלבונוס בבאס, לידיה לאנץ' (שתכף נחזור אליה) בגיטרה, סיבילינג ליז בתופים ובובי סוופ בשירה. במקור ההרכב נקרא בשם הבלתי אפשרי "בובי ברקוביץ", אבל על אף החיים הקצרצרים של ההרכב הם הצליחו להותיר אחריהם נעימות קברט שבורות כשבובי מדקלם טקסטים שאולים מדיאלוגים של תסריטי בי-מוביז.
10. Lydia Lunch & Roland S. Howerd – I Fell In Love With a Ghost (1981)
מלכת סיאם של גות'האם. האישה שתמיד הלכה רחוק מידי ובדרך נס עדיין פה כדי לספר על זה, היתה שותפה באין ספור הרכבים ושיתפה פעולה עם עשרות אמנים ולהקות (כולל חלק נכבד מהאומנים שמופיעים בפוסט הזה) – שום דבר לא היה מלוכלך מידי בשבילה (כולל סרטים פורנוגרפיים כי לטענתה היחידים שמנוצלים בתעשייה הזו הם הגברים). כאן היא מספרת על איך נפגשה עם הגיטריסט של The Birthday Party ומתוך שיתוף הפעולה הזה נולד אלבום שלם וגם השיר המקסים שלפניכם.
מקווה שתהנו.
ומה על איזה עידכון במייל, הא?
תגיות: 80's, Birthday Party, Dead Can Dance, Die Haut, Einsturzende neubauten, Hard Core, Japan, Kind Of Beauties, Lydia Lunch, Morphmixtapes, Mp3, Noise, PIL, Stranglers, Tuxedomoon
