Real Estate

לקראת ההופעה הצפויה של להקת Real Estate בישראל [רביעי, 25.5 בארבי ת"א – לרכישת כרטיסים] עלה בי הצורך לכתוב מעט על ההרכב הזה מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית שכן לא חושב שיש באמת איזו דרך אחרת לכתוב על מוזיקה הפורטת בעדינות שכזו איזה מיתר רגשי בלב – כך שאין כאן יומרה להעניק לקורא איזו סקירה מקיפה אותה ניתן למצוא בנקל באתרים אחרים, אלא נקודת מבט אישית מאוד על להקה המייצרת צלילים שאוזני וליבי נהנים לחבוק בערך מהרגע הראשון שהאזנתי להם.
Real Estate הם תמצית מזוקקת של האינדי-רוק-קולג'ים-פרברים אמריקאי טיפוסי לכאורה, אבל יש שם טוויסט: פשטות הלחנים והנגינה המעט מרושלת [שאיפיינה אותם במיוחד באלבום הבכורה הנושא גם את שם הלהקה] כמו גם נגיעות הפסיכאדליה הקלות הופכות כל האזנה למין שיטוט סהרורי במבט החובק נופים אמריקאיים. אמריקה, כפי שהיא משתקפת מהנדל"נים היא מקום זהוב של מדשאות ירוקות מטופחות, כבישים ארוכים הנימתחים הישר ללב הגעגוע, למי שצועד במשעול הרפאים של זכרונותיו – זהו הדיאןאיי המרכיב את הצלילים והמילים של ההרכב הזה. נחבטתי לראשונה באפלוליות הזהובה הזו כשהאזנתי לראשונה ל-Pool Swimmers מתוך אלבום הבכורה:

לא חושב שיש עוד להקה שהצליחה לשרטט ברהיטות שכזו את הפרברים האמריקאים, את הניואנסים המלנכוליים המסתתרים מאחורי הנורמליות של המעצמה המערבית הגדולה בתבל ואת היומיומיות הבנאלית והסוריאליסטית מאידך של קיום בשולי החלום המשורטט בפסים וכוכבים, ומנגד תמיד חשבתי שאני מזהה מאחורי הצלילים איזו אופטימיות נאיבית, כמעט ילדותית. סירופ מתקתק המכסה על עצבוביות המכסה על סירופ וחוזר חלילה. אולי זה בגלל ההקפדה על צלילי גיטרה המתובלים בריוורב חרוך מעט המקנים להם צליל מרחף ומאידך את החריכות המאפיינת צלילים המנוגנים במחסן או גראג' דרך מגבר גיטרה ישן וחבוט [והנה נגלית לה עוד תמונת פרברים].

It was all out of tune
You're entering this town
Yourself a weeping clown
You play along to songs written for you

But you're all out of tune
You're all out of tune

תמיד חשבתי שאם אי פעם אערוך טיול [רוד טריפ] לרוחבה ואורכה של היבשת האמריקאית, המוזיקה של Real Estate היא כל שאזדקק לו כבן-לוויה נאמן, לא רק בגלל האמריקאיות המאפיינת אותה אלא בזכות היכולת שלה לכוון את המבט ולנסח יופי רב בתוך סיטואציות בנאליות, פשוטות ויום-יומיות. אולי זה גם בגלל שהנדל"נים, כמו אנשים רבים שמכיר, נולדו זקנים והמבט שלהם אל תוככי ההווה מכיל בתוכו כבר רכיבי נוסטלגיה וגעגוע – על כן גם הערכה תמידית למה שעכשיו, למה שעוד רגע יחמוק ולא יהיה עוד.
בפשטות רוקנרולית, בהפקה צנועה ומדוייקת המהווה ניגוד להוקוס-פוקוס ההפקתי ורב להטוטים המאפיין את הפופ-רוק של המאה ה-21 הצליחה החבורה הזו מניו-ג'רזי לנסח את הפסקול המושלם לנוסטלגיית-הווה: המנון לפרברים אמריקאיים שקטים המתעטים באורות רחוקים של ערים גדולות ומרחבים ריקים.

This is not the same place I used to know
But it still has that same old sound
And even the lights on this yellow road
Are the same as when this was our town

ממליץ לכם מאוד לא לפספס את הביקור הישראלי של ההרכב המיוחד הזה והשמועות אומרות שהכרטיסים אוזלים במהירות, כך שכדאי להזדרז ולהזמין עכשיו.
נתראה בבארבי?

קודם כל אני חש שאני חב התנצלות לקוראי הבלוג: בעקבות עבודות, פרוייקטים, הקלטות והחיים באופן כללי – יצא שלא הזדמן לי לעדכן את הבלוג באופן סדיר ובטח שלא לרקוח מיקסטייפים חדשים (למרות שישנם כבר כמה בקנה!). מצד שני, מכיוון שנראה לי שחלק מהקוראים יגלו עניין בחלק מהפרוייקטים הנ"ל ואולי אפילו ירצו לקחת בהם חלק – היה לי חשוב לפנות זמן כדי לשבת ולכתוב עליהם כראוי כאן בבלוג. באופן מוזר שני הפרוייקטים שצללתי לתוכם לאחרונה מאוד דומים זה לזה ועוסקים במרחב הצליל שמקיף אותנו: האחד עוסק בתיעוד גיאו-אודיופוני של חללי חוץ ופנים והשני לוקח את עולם הצלילים המאפייניים מקום מסויים (במקרה זה קיבוץ עין-השופט) והופך אותו לכלי נוסף בקומפוזיציה מוזיקלית – כלומר: עד כמה אנחנו יכולים לקחת את הצלילים המאפיינים את סביבת המחייה המיידית שלנו ולהפוך אותה למוזיקה שתהיה בעלת ערך אומנותי ואסטטי?

כדי להבין באופן כללי במה מדובר – נסו לרגע לעצום עיניים ולהקשיב (אבל באמת להקשיב!): זמזום מאוורר המחשב, צלילי רחוב עמומים מהחלון, רהיטים חורקים בבית, צלילי מוזיקה קרובה/מרוחקת, רוח שמטלטת את אלפי העלים על העץ, חריקת הכסא בעת שאתם נשענים אחורנית. כעת נסו לאבחן כל צליל והיכן הוא ממוקם בחלל. האם הצליל "יבש"? האם הוא מהדהד? כל הצלילים הללו מהווים חתימת קול ייחודית לחלל המחייה שלכם, למעשה רוב הסיכויים שבאופן יום-יומי תגדירו את רוב הצלילים האלה כ-"שקט" מכיוון שהם הוטמעו כל כך בשיגרת היום עד שהם הפכו לשקופים, משהו שבאופן טבעי מסונן מאשד האינפורמציה הכביר שמציף אותנו כל שנייה.

שני הפרוייקטים שמוזכרים למטה התאפשרו הודות למכשיר הנהדר של חברת ZOOM אותו רכשתי לפני כחצי שנה (הדגם הזה בדיוק) – מדובר במכשיר הקלטת אודיו ב-4 ערוצים כשבחלק הקדמי שלו מובנים זוג קונדנסרים (מקרופונים קיבוליים) איכותיים, כלומר מדובר באולפן נייד איכותי, גרסא מודרנית באיכות פנומנאלית של מכשיר 4-ערוצים הזכור לטוב. עצם האפשרות להקליט אודיו באיכות פנטסטית בכל מקום – כמוזיקאי זה נתן לי את החירות לצאת מהאולפן הביתי ולהקליט בכל מקום העולה על רוחי ולהתנסות בסביבות אקוסטיות שונות. לאחרונה כשרציתי להקליט כלי הקשה לשיר חדש – פשוט יכולתי לשוטט עם מכשיר הזום ולחפש צלילים עד שמצאתי את הצליל המדוייק שחיפשתי – במקרה הזה היו אלה בלוני הגז עם הצליל הפעמוני שלהם (והנה ההקלטה – שימו לב לאיכות הצליל על אף שהכל הוקלט בחוץ הרחק מהסביבה הסטרילית של אולפן). עוד דבר נפלא שכעת נהיה הרבה יותר פשוט בזכות מכשיר הזום הוא היכולת להוסיף ריוורב (הד) אמיתי על ערוצים, כלומר לחפש חללים מהדהדים, לנגן את ערוצי הכלים שהייתי רוצה "להרטיב" ולהקליט עם מכשיר הזום את ההד שנוצר – בעצם מכשיר הזום הפך להיות כלי נוסף וחשוב ששינה את דרך העבודה וההפקה המוזיקלית שלי.
אגב, בעקבות מפגש ושיחה נלהבת על הנושא הזה בדיוק עם פני (קסטה) ברסימנטוב – היא כתבה את הפוסט הנהדר הזה בבלוג שלה.
(הפרוייקטים הבאים פתוחים לקהל – כלומר, במידה ותרצו לקחת חלק אשאיר פרטי יצירת קשר.)

❧ The Sound Of Spaces ☙
האינטרנט הפך להיות לארכיון הויזואלי הגדול ביותר בעולם. הרבה בזכות הזמינות של המצלמות והטמעתן במכשירים סלולאריים, נגני מדיה ומכשירים "חכמים" אחרים הנמצאים בכיס של.. המממ.. כמעט כולם! במקביל פריחת אתרי איחסון מקוונים של וידאו וסטילס יצרו מצב מרתק של "פאזל" אדיר מימדים ורב השתקפויות של המציאות הסובבת אותנו באינטרנט: אנו דוגמים ללא הרף את החוויות שלנו, למעשה, ישנו סיכוי סביר שישנו תיעוד ויזואלי בנבכי הרשת של החדר בו אתם קוראים כרגע את המשפט הזה. אם כך, מדוע שלא יהיה תיעוד אודיו-גיאוגרפי?

במהלך המתנה בתחנת רכבת הומה לפגישה עם חבר מצאתי את עצמי מרותק למוזיקה שנוצרת מהנהר האנושי שחולף בתוך חלל התחנה, הצלילים הרחוקים של רכבות באות ויוצאות עם ההימהום התמידי של תנועת המכוניות בכביש איילון, הודעות הכריזה המבשרות את לוח הזמנים ועוד אינסוף רעשים אקראיים יצרו עושר של צליל שהפך גלוי ככל שהרשיתי לעצמי להקשיב, כלומר, להקשיב באמת. במקרה מכשיר הזום היה עימי, הנחתי אותו בחיקי ולחצתי על כפתור ה-REC. כשעתיים מאוחר יותר, כשהצלילים נשפכו מהמוניטורים והפכו את החדר שלי במשך 7 וחצי דק' לתחנת רכבת דחוסה והומה אדם – הבנתי שמעבר לעובדה שיש כאן תיעוד של חלל ומרחב אקוסטי ספציפי עם חתימת האודיו הייחודית שלו, המכשיר הצליח ללכוד פיסות חיים קטנות וחד-פעמיות: גרירות רגליים של זקן הממהר לרכבת, חייל שקורא לחברתו, מלמולי אנשים בתור לקפה בדוכן מהיר, שיחות שכבר נשכחו (ונשארו לכודות בהקלטה הזו), שיעול של אנשים (שכבר הבריאו..) אני יכול להמשיך כך עוד ועוד – בתוך נהר של מידע חבויים סיפורים קטנים, חבויים אנשים שחלקו את חייהם לרגע קט עם זרים בתחנת מעבר.

בניגוד לתיעוד המבוסס על פורמט ויזואלי או סטילס, יש משהו בהקלטת שטח שדורש ריכוז אחר: מעט יותר סבלנות והקשבה שבאופיה קרובה יותר לתפיסת זן מאשר לזבאנג-וגמרנו שהורגלנו אליו. לכן מאוד הופתעתי מהתגובות המעניינות בטוויטר/פייסבוק כאשר פרסמתי את ההקלטות לראשונה והופתעתי עוד יותר כששני מוזיקאים (ובעלים גאים למכשירי הקלטה של זום) נענו לאתגר והצטרפו לפרוייקט. כעת גם יש לנו אתר/בלוג אליו אנחנו מעלים את הקבצים (אין שם הרבה דגימות עדיין, אבל זה ישתנה) ולטעמי מדובר בפרוייקט קהילתי לכן אם ברצונכם לקחת חלק וודאו קודם שיש לכם מכשיר הקלטה נייד איכותי, מיצאו מקום/חלל/מרחב המכיל צלילים המאפיינים רק אותו והקליטו אותו למשך 7 וחצי דק' לפחות (באיכות מינימאלית של MP3 256kbps) ושילחו אליי (בתוספת קצת אינפורמציה עליכם!). במידה ויש לכם שאלות או הצעות -כתמיד כולי אוזן.

❧ Sounds Of The Kibutz ☙
על אף שרבים מהמוזיקאים שאני מכיר יכחישו זאת – הגיאוגרפיה הישראלית יוצרת סצינות שונות של מוזיקה מקומית. לטעמי ישנו שוני מהותי בצליל ובגישה לצליל של הרכבים מהשפלה (ת"א, איזור המרכז), איזור ההרים (ירושלים) והמדבר (באר-שבע). לא פעם מה שמצליח למקד, ללטש וליצור זרז בריא לסצינות מוזיקליות מקומיות הוא מוסד (אולפן הקלטות/מפיק, מועדון הופעות, חנות תקליטים/מוזיקה) שמאגד במסגרתו יוצרים ומוזיקאים שיחדיו יוצרים מסה קריטית ובתורם משפיעים ומושפעים זה מזה. בסוף שנות ה-90 ותחילת המילניום היתה זו חנות התקליטים "באלאנס" בירושלים שהיתה הגב הכלכלי ללייבל העצמאי FACT והצליחה להוות מסגרת לעשרות אומנים ויוצרים ירושלמים (וגם כאלה שלא), בבאר-שבע צמחו "אולפני קקטוס" ואולפני "סוף היקום" שהמשותף לשניהם הוא דויד פרץ (מוזיקאי, מפיק ואושיית מוזיקה ותרבות) ובתל-אביב ניתן למצוא את פריחת מועדוני ההופעות ולייבלים כמו "פיתקית", "אירסיי" ו-"אנובה" כמוקדי משיכה המאגדים יוצרים מקומיים.

כמי שבחר לחיות וליצור בצפון.. ובכן.. המממ.. לא קורה כאן הרבה. אולי זה בגלל המרחקים הגיאוגרפיים שמפרידים בין הישובים והיעדר מושג ה-"עיר גדולה" במונחים תרבותיים, אולי בגלל מחסור במקומות להופיע בהם (כלומר, כאלה שאינם פאבים או בתי קפה שמחלטרים כמועדוני הופעות) וגם אם ישנם כאלה – הם אינם מצליחים ליצור סביבם קהילה של יוצרים או מרחב תרבותי תוסס שיהווה כר לאומנים לפרוח בו ואת הנקודה המדוייקת הזו קיבוץ עין-השופט מנסה במהלך השנים האחרונות לשנות. במהלך השנים האחרונות החל קיבוץ עין-השופט להשקיע במה שהם מכנים – "חקלאות תרבותית" – מתוך ראיה שתרבות הינה משהו שיש לטפח ולכלכל לא פחות מכל ענף תעשייתי או חקלאי אחר. הקיבוץ השקיע באולפן הקלטות משובח, פאב המקיים הופעות שבועיות כשבמקביל ובאופן קבוע מתקיים שם ג'אם סשן שבועי של שמות מוכרים לצד יוצרים מקומיים תחת הכותרת המפוצצת: "ארמגדון ג'אם". אם כל זה לא מספיק, קיבוץ עין-השופט עומד מאחורי "פסטיבל יערות מנשה" ומפיק ימי עיון העוסקים בתרבות אלטרנטיבית המתקיימים בשטח הקיבוץ עצמו.

פרוייקט Sounds Of The Kibutz (שם זמני?) נהגה ע"י עומר דיין, מי שבמקרה עומד מאחורי רוב הדברים הטובים שמתרחשים כעת בעין-השופט וכפי שניתן להבין מהשם מדובר בתיעוד ו-"לכידת" הצלילים המאפיינים את סביבת הקיבוץ אך כאן למעשה בעצם רק מתחיל הפרוייקט הנ"ל – דגימות הצליל מוצעות להורדה חופשית (באיכות פנטסטית של 24BIT 44KHZ) לשימושם הפתוח של מוזיקאים ומפיקים על מנת להטמיע את הדגימות ביצירות שלהם או על מנת להשתמש בצלילים הללו כבסיס לקומפוזיציות מוזיקליות. במילים פשוטות: הורידו את הדגימות, שחקו איתם, שלבו אותם בשירים שלכם, תרקחו מהם סימפולים למוזיקה שלכם – ובסופו של דבר ישנו סיכוי שתקחו חלק באלבום אוסף חגיגי שיכיל את מיטב הקטעים. בנוסף נפתחה קבוצה/פורום סודי לפרוייקט בפיכסבוק – מי שרוצה להצטרף ולהתעדכן בה צריך לקבל הזמנה אישית, אז הרגישו חופשיים ליצור קשר:
מורפלקסיס – morphlexis [at] hissrecords.com
עומר דיין – odayan [at] hotmail.com

בינתיים אתם יכולים להוריד את 32 הדגימות הראשונות (ולשחק איתן כאוות נפשכם – זהירות! כמעט 2 ג'יגה!).

☆ ☆ ☆

אגב, נפתחה קבוצת פייסבוק לבלוג – אני משתדל לפרסם שם לינקים מוזיקליים מעניינים בנוסף לעידכונים שוטפים של הבלוג עצמו, אתם יותר ממוזמנים להצטרף:

נתראה בפסטיבל יערות מנשה?

תגיות: , , , , , , , ,

הכותרת הינה שקר גס מהסוג הנכלולי – אני שונא סיכומי שנה.
לא תמצאו כאן דירוג של כל מיני אלבומים שיצאו ב-2010, לא תמצאו פה סיכומים מילוליים על טרנדים של סאונד והפקה שבלטו השנה – אני משאיר את מלאכת הסיכום הזו לאחרים שאני בטוח שיעשו את זה נהדר בעוד שאותי המלאכה הזו תשעמם למוות. הפעם האחרונה שביקרתי באתר פיצ'פורק היתה לפני 3 שנים בעקבות לינק של גיאחה בעונג שבת, מאז, אין בי שום עיניין לדעת מי-חושב-כמה-על-מה – אני מעדיף לתת לאוזניים שלי (הרעבות תמיד) להחליט בעצמן ולהניח את פילפולי "מי יותר טוב" או "מי הגיע למקום הראשון" לאחרים, מתוך אמונה שאין כמו מפגש ראשוני אמיתי עם המוזיקה. לשם כך בדיוק אני עורך מיקסטייפים או תוכניות רדיו עם נועה.

כל הפוסט הנוכחי מוקדש למעשה לאלבום אחד שראה אור השנה אבל הצליח להדהד לאורכה באותה עוצמה קדמונית שתקליטים נהגו להדהד באוזניי כשהייתי ילד או נער. וזה מצחיק כי כל פעם כשמדברים על האלבום "Before Today" של אריאל פינק מגיעים מהר מאוד לאמירות שקשורות לנוסטלגיה או זיכרון גם אם מדובר בזכרון מומצא, תקופה מיתית שקיימת רק באוזניים הפנימיות. אבל לפני שארחיב על האלבום הנ"ל, הנה סקירה ביוגרפית קצרצרה:
אריאל (מרכוס רוזנברג) פינק (יליד 1978) החל להפיק וליצור מוזיקה בשליש האחרון של שנות ה-90, הוא נהג להקליט את עצמו על קסטות כשהוא מנגן בשלל כלים (גם אם מדובר בחיקוי משכנע של תופים שהוקלטו בעזרת הפה) והפיץ את הקלטות הללו בין חנויות נישה מוזיקליות באיזור לוס אנג'לס וכמיטב מסורת ה-DIY אריאל פינק גם נהג לאייר ולעצב את העטיפות. ההקלטות לרוב נעו בין לואו-פיי עד לנו-פיי בלתי שמיע אבל האיכות הנוראית של ההקלטה הסתירה מלודיות מתקתקות ממכרות וטקסטים אסוצייטיביים והצליל החרוך/מעוך של הסרטים המגנטיים הוסיפו מימד ארכיאולוגי, כמו קלטת דמואים שנחה 30 שנה בתא מטען של מכונית הרוסה והתגלתה זה עתה. ב-2003 חברי להקת אנימל קולקטיב האזינו לדמו ששלח אריאל פינק דרך מכר משותף ומרוב התלהבות הם הוציאו אותו בלייבל הטרי שפתחו באותה שנה, Paw Tracks. לאחר מכן, באופן די קבוע, הם הוציאו לאור כל שנה אלבום חדש (שחלקם למעשה היו הוצאה מחודשת של קלטות שראו אור בסוף שנות ה-90). ב-2009 אריאל פינק הוחתם ע"י הלייבל האגדי 4AD והאלבום שראה אור השנה הוא למעשה אלבום האולפן הרשמי הראשון של אריאל פינק שהוקלט יחד עם ההרכב שגיבש סביבו.

סוד הקסם של Before Today נעוץ במכלול העשיר של הפאזל המוזיקלי שאריאל פינק רקח: אם זה בצליל הקלידים הצ'יזי שמלווה את האלבום וזורק אסוציאטיבית לפופ של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, אם זה בפירוק הגאוני של מבנה שירי הפופ המסורתיים והתכַתם מחדש לכדי יצירה אורגנית שמתפתחת ומשתנה ללא סוף (רוצו לקרוא את הניתוח הנהדר של טל מסינג לשיר Round & Round), בצליל הקטום שמפיקי האלבום נתנו לו – ללא קצוות חדים (באסים מודגשים או תדרים גבוהים צורמניים) כך שנוצר הצליל המוזהב המעוגל שלרוב מאפיין קלטות וזכרונות שחוקים – הדיאלוג הזה בין השירים (מילים+לחן) ולבין ההפקה (עיבודים+מיקס-מאסטרינג) הופכת את חווית ההאזנה לגדולה הרבה יותר מסכום חלקיה ולמעשה אני חושב שזה האלבום הראשון שהצליח להפתיע אותי בהפריה שנוצרת בין התוכן (שיר) לצורה (הפקה). אחד השירים האהובים עליי באלבום, Fright Night, מצליח להעביר לטעמי את המיזוג הזה יפה:

ייתכן שזה בגלל שאני בן גילו של אריאל פינק, אבל יש משהו בלחנים ובצליל השירים באלבום הזה שמתכתבים ישירות עם עם שירי הפופ שבקע מהרדיו כשהייתי ילד ושנחרטו עמוק עמוק בתוך קפלי הדי.אן.איי המוזיקלי שלי, למעשה הבנתי עד כמה זה עמוק רק כשפינק הזכיר לי. אני בטוח שבאיזה מימד מקביל ישנו אריאל פינק אחד שהוא כוכב פופ בקנה מידה אפי – אבל חשוב לי לציין שאני אוהב את האלבום הזה *למרות* הערך הנוסטלגי, אריאל פינק הצליח להפוך תבניות מוזיקליות שחוקות למשהו רענן וחדש, על אף המימד האנכרוניסטי אין כאן ספק שמדובר במוזיקה שנוצרה במאה-21 (ולו רק בזכות שבירת מבנה שירי הפופ המסורתיים). רק במאה ה-21 לייבל שהוקם במקור כתגובת נגד תרבותית לפופ המתקתק והמסונטז שאיפיין את שנות השמונים מוציא לאור עכשיו אלבום שקרוב מאוד ברוחו לאותו פופ של פעם כתגובת נגד, כסוג של אנדרדוג ואמירה על ההווה: הפופ של אתמול הופך להיות האוונגארד של מחר.

אני מרגיש שככל שאנסה להסביר ולנתח את האלבום הזה, ככל שאנסה לשפוך משפטים ולפרוט תחושות לפרוטות מילוליות – לא אוכל להעביר את אותו אלמנט של קסם ופליאה שהוא משרה עליי. נדירים האלבומים שהפכו להיות בני לוויה כל כך משמעותיים ועל אף שהמון מוזיקה עברה השנה דרך המערכת שלי, Before Today הפך להיות הפסקול שליווה אותי כמעט לכל מקום במהלך 10 החודשים האחרונים ואני אסיר תודה לאריאל פינק על כך. לסיום, כך הדברים נשמעים מפיו של מר פינק:
"I'm the king of bad vibes,I always wanted to make the saddest music that ever was. I'm incapable of not doing it. So I make avant-garde music using pop music. The pop quality in my music is so sad because it's nostalgic – it is the sound of a happiness that's not there anymore."
L.A. Weekly, 2005

Mental woman, born of man
Born of woman, mental man
Change me, I'm changing day to day
Lady, I'm a lady from today..

אם יש אלבום אחד משנת 2010 שאתם עומדים לקחת עמכם לשנה הבאה, ובכן, אני מקווה שזה יהיה האלבום הזה.

לינקים:
האתר של אריאל פינק
הראיון המלא באל.איי וויקלי
קנו את האלבום

תגיות: , , , , ,

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מאמיר ניר שבו הוא תיאר באופן כמעט אגבי כיצד הוא מעביר את המיקסטייפים שלי לסלילים מגנטיים על מנת להינות מהם באופן מירבי. רגע.. חזרתי על השורה הנ"ל וקראתי אותה שוב ושוב כדי להיות בטוח שאכן אלה המילים: "סלילים" ו-"מגנטיים"? יש מישהו אי שם בעולם שאכן מאזין לאוספים האלה בדיוק כפי שדמיינתי כיצד מיקסטייפים צריכים להישמע בעולם מושלם?!
לקח לי כמה דקות טובות למחות את זיעת ההתרגשות, להתעשת ולכתוב מייל חזרה עם בקשה קטנה: ספר! הדגם! צלם!
התשובה החיובית של אמיר לא בוששה להגיע והוא אפילו סיפר לי שידידתו מאיה קפל, צלמת [אתר], נרתמה לעיניין והם יתעדו את התהליך בקרוב. לפני כמה ימים (למעשה ממש ביום ההולדת שלי – אמיר, אין לך מושג כמה שימחת אותי 🙂 ) קיבלתי את ההדגמה המלאה: איך הופכים מיקסטייפ דיגיטאלי ומשחררים אותו אל המרחבים האנלוגיים הפתוחים!
(הסביר והדגים: אמיר ניר, צילמה וערכה: מאיה קפל)

לפני כשנה וחצי גיליתי במקרה את הבלוג הנסתר והמופלא הזה. מצאתי שמורפלקסיס אדמו"רינו מתעסק בהרבה מאוד תחומים שמעניינים גם אותי, כמוזיקאי יוצר ובשל כך החלטתי לטעום מהאוספים המוגשים. ראשית, התלהבתי מאוד ממלאכת-המחשבת שנעשתה בחיבורים המעניינים בין קטע לקטע, העובדה שהמיקסטייפ זורם בקו רציף ללא הפסקות של שקט וביצירתיות מופלאה של מיקס עדין ועריכה בטוב טעם, הפתיעה אותי מאוד, ומיד לאחר מכן נשביתי בקסם האקלקטי ובתעוזה של בחירת הקטעים עצמם וטיבם המופלא – מי שיודע, קשה מאוד לרצות אותי מוזיקלית, ומורפלקסיס מצליח לעשות את זה בגדול!

עכשיו נתבונן באחת השריטות העמוקות שלי – האהבה הכפייתית לציוד אודיו אנלוגי. אני מניח שרובכם, אוהבי מוזיקה מושבעים,  מכירים מן הסתם את התפיסות השונות לגבי פורמטי הקלטה אנלוגיים. אז עכשיו, אני אציג לכם את שיטתי להשבחת המיקסטייפים המהוללים. מרגע שהתאהבתי באוספים האלה, היה לי ברור שהם צריכים לקבל את מלוא כובד החשיבות המוזיקלית. בואו נגיד, כשכבר יש לי זמן לשבת בבית ואני בוחר להקדיש אותו להאזנה ממוקדת במוזיקה (לצערי זה לא קורה לעיתים קרובות מדיי), מבאסת אותי המחשבה שאני אקשיב למוזיקה דרך המחשב – אף על פי שהיום, קידוד המוסיקה לקבצי mp3 מתבצע לשביעות רצוני – עדיין המחשבה של לשבת ולהקשיב למוזיקה שיוצאת מבעד ממירים דיגיטאליים מפחיתה מהערך המוזיקלי. אני מאמין שברגע שמוזיקה מתנגנת, כמוצר סופי, מפורמאט דיגיטאלי, היא מאבדת מחיותה – וזה כלל לא משנה מה רמת הרזולוציה (עדיף כמובן שתהיה כמה שיותר גבוהה – זיוף דיגיטאלי מאוד מטריד בסופו של דבר). כשאנחנו מנגנים מוזיקה דרך פורמאט אנאלוגי, תהיה לו תמיד השפעה כיאוטית מן הסביבה – טמפרטורה, גראביטאציה, עוצמת חיכוך וכד'. היתרון בשימוש האנאלוגי הוא בסופו של דבר חוסר הדיוק. בשנות ה-80 וה-90, התפיסה הייתה כי "הזיוף" נחשב לחיסרון – אף אחד לא טרח להזכיר ש"הזיוף" האנאלוגי הוא כיאוטי – מה שהופך ל"זיוף" בלתי מדיד, שיכול להשתנות מהמון סיבות חיצוניות, אני אשווה את זה לנגינה על כלי אקוסטי – אף מכה, פריטה או נשיפה לא תחזור לעולם על קודמתה – לא משנה עד כמה נדייק או נתמרן, תמיד תהיה השפעה פיזית שונה על הביצוע החוזר ובכך נגינה חיה הרבה יותר מושכת ומהפנטת מהקשבה לתכנות מסונטז וסטרילי – כמו כלי נגינה אחרים, כך גם המכשור האנאלוגי שמשחזר כל פעם מחדש את ההקלטה – תמיד יוסיף לה שינוי קל, לא צפוי, כיאוטי – וזה מה שנותן ערך מוסף של חיים למוזיקה שאנחנו אוהבים (לא כל אחד יסכים איתי כמובן – יהיו רבים שיעדיפו את הסטריליות הקפואה של אמצעי השמע הדיגיטאליים – וזה כמובן כבר עניין של טעם…)

אז החלטתי להמיר את האוספים של מורפלקסיס לפורמאט אנאלוגי – ובכן, מכיוון שיש לי מכשור והרבה מדיות מתאימות (הכוונה לטייפ סלילים וסרטים מגנטיים), החלטתי לבצע את המלאכה לאלתר:
כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון, אני מוריד מן הסתם את האוספים למחשב, לאחר מכן פותח אותם בנגן המדיה, כאשר המחשב מחובר כמובן אל מערכת השמע שלי שמורכבת מכמה חלקים מצויינים – מגבר vintage של Akai, פטיפון Technics מדגם מיוחד (אני יכול לכתוב רק עליו פוסט שלם), טייפ סלילים של Akai (דגם 1700, משנת 1967, בעל מעגלי שפופרות) ורמקולים עתיקים משנות ה-60 של Wharfedale. כאשר המוזיקה מושמעת מן המחשב דרך המגבר, אני מכין את טייפ הסלילים להקלטה, כאשר אני מרכיב עליו סליל כלשהו שעליו אני רוצה להקליט (הסלילים הם בדיוק כמו קסטות של טייפ, רק יותר גדולים – ניתן להקליט ולמחוק מספר רב של פעמים), ואז אני מכניס את הטייפ למצב הקלטה אך עם השהייה – Pause, ובודק דרך מחוג החיווי את עוצמת ההקלטה – כך שתהיה בסביבות 0 dB. עוד יתרון בהקלטה על סרטים מגנטיים היא ספיגת שיאי עוצמה (peak) חלקה, מה שפורמאט דיגיטאלי לא יכול לספוג – כאשר הם מופיעים בהקלטה דיגיטאלית אנחנו נשמע אותם כצרימה לא נעימה, ובשפה עממית יותר, "קרעחצים". אחרי שכיוונתי את עוצמת ההקלטה והכנתי את הסליל במיקום בו ארצה להתחיל להקליט עליו, אני חוזר למחשב, עוצר אותו מנגינה ומכין לתחילת ההקלטה. חוזר אל הטייפ, משחרר אותו מ- Pause, ומפעיל מחדש את נגן המדיה במחשב – כך מבוצעת ההקלטה.
חשוב לציין שהעבודה עם המכשור הזה דורשת התעסקות רבה ותחזוקה קבועה שגם גוזלת לא מעט זמן, אבל ההנאה הסופית שווה את ההשקעה.

אני מציג לכם כאן עוד מספר תמונות מהעשייה וגם עוד מכשיר אחד חביב שהצטרף אליי לאחרונה לאוסף – Philips N4416, מכשיר מתקדם יותר מה Akai (מאמצע שנות ה-70) – עובד על מכניקה אלקטרונית, בעוד ה- Akai הרבה יותר מכאני – עם זאת, ה- Akai חביב עליי יותר מכיוון שאיכות הההקלטה שלו יותר טובה, ובכלל כל הצליל מעובד כפי שהזכרתי קודם ע"י שפופורות, שהן בעצמן מוסיפות עוד נפח כיאוטי לצליל הסופי. בכלל, אני מוסיף עוד ומגזים, ומבצע את ההקלטות של המיקסטייפים על מהירות הקלטה נמוכה (ישנן 3 מהירויות הקלטה נפוצות במכשירי הקלטה ביתיים מסוג טייפ סלילים שיוצרו בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה שעברה) – המהירות הנמוכה מעממת את הצליל עוד יותר, אך מעצימה את החוויה החמימה אותה אני אוהב.
תחי האנלוגיה!!!

* * *

אמיר ניר [אתר] הינו מפיק, מלחין ומוזיקאי בעל חיבה לציוד אנלוגי ישן ולצליל האבוד של הסלילים המגנטים.

לא רוצים לפספס מיקסטייפים? עשו מנוי ל:

| |

תגיות: , , , , , ,

רולאנד ס. האוורד נפטר ביום רביעי בגיל חמישים בעת שהמתין להשתלת כבד.
אני קורא את המשפט הזה שוב מחדש ולא מאמין כיצד אחד המוזיקאים והגיטריסטים הנועזים ביותר בתחום הרוקנרול נאסף אל חיק המוות בצורה כל כך טריוויאלית, כמעט סתמית. האש שרשפה ממפלי הרעש שהוא הוציא מהגיטרה שלו מחייבים איזו עליה שמיימית בלהבה בוהקת ונוראה כשצליל עמוק ומהדהד קורע את שערי גן-עדן וגיהינום ושורף את הכל בעליצות של כלייה. אבל לא. הוא מת בשקט בביתו באוסטרליה לאחר שהספיק להוציא מוקדם יותר השנה אלבום סולו ואפילו לקדם אותו מעט בכמה הופעות, אבל את המשוכה האחרונה של העשור הנוכחי הוא לא זכה לבסוף לחצות ו-2010 תיוותר יתומה מגאון גיטרה שתמיד עמד בצילם של אחרים.

רולאנד ס. האוורד ידוע בעיקר כמי ששיתף פעולה עם ניק קייב בתקופת הבירת'דיי פארטי המיתולוגית ולמעשה הוא הצטרף אליהם ב-1978 כשלהרכב קראו The Boys Next Door ולהם גם כתב את הלהיט Shivers (שכוסה מאוחר יותר גם ע"י ענבל פרלמוטר בדואט עם מר קייב). צליל הגיטרות הייחודי שפיתח שהיה מין שילוב של בלוז מלוכלך, Surf, פאנק ורוקאבילי כשרולאנד בעצם התיך את הכל לתערובת צליל שנעה בין הענוג למלוכלך והיווה רקע מוזיקלי לא פחות דומיננטי מצרחותיו של ניק קייב הצעיר. שיתוף הפעולה עם קייב נמשך עד ל-1983 ונגמר בפרידה רווית מתחים על רקע שימוש אינטנסיבי בסמים. במקביל רולנד שיתף פעולה עם היוצרת והאמנית לידיה לאנץ' למה שהתגלה כשיתוף פעולה פורה במיוחד שאף כלל לא מעט סיבובי הופעות והקלטות עד לשנות ה-90. ב-1985 רולאנד ואחיו הארי הצטרפו להרכב Crime & The City Solution שהונהג ע"י הסולן האקצנטרי והקול-העמוק-לא-פחות-מניק-קייב של סיימון בוני (גם הוא אוסטרלי!), שיתוף הפעולה נמשך כשנה וחצי פוריות יחסית כשבזמן הזה הם מספיקים להוציא צמד אי.פי ושני אלבומים מלאים ואפילו להשתתף בסרט של ווים וונדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (ואף לחלוק שם במה עם קייב והזרעים הרעים). ב-1987 רולאנד פצח בשיתוף פעולה מוזיקלי עם ניקי סדן ובמקביל הקים את These Immortal Souls, הרכב שהכיל את אחיו הארי, ג'נבייב מקגוקין ואחיו של ניקי סדן על התופים (תחת השם הבלתי אפשרי:) Epic Soundtracks. בסביבות אמצע שנות התשעים ההרכב החל להאט פעילות עד דעיכה מוחלטת (גם בעקבות מותו המפתיע של Epic Soundtracks) ורולאנד החל להתרכז בקריירת סולו שהתמצתה בשני אלבומים: Teenage Snuff Film ו-Pop Crimes בזמן הזה הוא מיעט להופיע עקב המאבק במחלת סרטן הכבד שהכריעה אותו לבסוף.

אני קורא שוב את מה שכתבתי כאן עד עתה וזה נראה כאילו בכל המידע הזה על חייו, מה הוא עולל ועם מי הוא עבד ופעל אין קשר כלל להשפעה העצומה של רולאנד ואותו מגע יחודי בסריגי הגיטרה שהיה שייך רק לו ויצר רטט שהדהד הרבה מעבר לרמקולים של מערכת סטריאו. את הצליל הכל כך מזוהה הזה שמעתי לראשונה בתוכנית של מיכל ניב ז"ל ב-1990 כשהיא ערכה מרתון ניק קייב לרגל צאת אלבומו "the good son" וברגע הראשון ששמעתי את מפל הגיטרות המהדהדות של רולאנד הבנתי שהנגינה שלו היתה שונה מכל דבר אחר ששמעתי עד אז, היא הצליחה להפנט אותי, לכשף ולסמר כל זקיק של שערה על העור, זו כבר לא מוזיקה – זה וודו. נהייתי אחוז אובססייה: עבדתי וחסכתי כסף כדי לקנות תקליטים (ואחר כך דיסקים) של הבירת'די פארטי. קניתי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי והתאמנתי שעות עם התקליטים הללו כדי לקלוט את תפקידי הגיטרה של רולאנד, את הסולו המבלבל בשיר Nick The Stripper, את הצליל החרוך שהיה גם מעודן ושמיימי בו-זמנית. למעשה, רולאנד ס. האוורד לימד אותי לנגן גיטרה ואין לי שום דרך להעביר במילים את גודל החוב שאני חב לו כמאזין ומוזיקאי.

המיקסטייפ הנוכחי איננו מתיימר לכסות את כל שלל ההרכבים והגוונים שרולאנד ס. האוורד עטה על עצמו לאורך השנים – זהו מיקסטייפ אישי, נקודות ציון מוזיקליות שהייתי רוצה להעביר הלאה למי שלא מכיר את פועלו הנהדר של האמן הזה ואת הצליל שהפיק מגיטרת ה-Fender Jaguar הלבנה שלו. המיקסטייפ הזה הוא רק התחלה, טעימה קטנה מפועלו ואם בכך עזרתי להכיר את יצירתו לעוד אנשים ולהרחיב את מעגל המאזינים – אסתפק בכך.
יהי זכרו ברוך.

 alt=

Six Strings That Drew Blood – A Rowland S. Howard Mixtape

36:39 min | 256kbp 44khz | 66.9 MB

כדי להוריד את הכל כקובץ zip אחד – גלגלו למטה!

1. These Immortal Souls – The King Of Kalifornia (1992)
2. Crime & The City Solution – Six Bells Chime (1985)
3. The Birthday Party – Junkyard (1982)
4. Boys Next Door – Shivers (1979)
5. Lydia Lunch – I Fell In Love With A Ghost (1982)
6. The Birthday Party – Jennifer's Veil (1983)
7. Lydia Lunch & Rowland S. Howard – What Is Memory (1991)

| |

תגיות: , , , , , ,

דפני עם פיטר סלרס

בעקבות ההעלאה המחודשת של אוספי Only Heaven נזכרתי באחת מחלוצות המוזיקה האלקטרונית דפני אורם (Daphne Oram).
אורם נולדה ב-1925 בבריטניה – בגיל 17, בזמן שרוב הזכרים האנגלים נלחמו בשדות הקטל של אירופה, היא הצטרפה אל רשת ה-BBC כאשת סאונד האמונה על המיקסר בשידורים הישירים (לרוב שידורי תזמורות להעלאת המורל) ובתחילת שנות ה-50, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות, הרדיו החל לאמץ סלילים מגנטיים לצורך הקלטת השידורים. דפני הבינה מיד כי תוכל לנצל את הטכנולוגיה הטרייה בכדי ליצור אסתטיקה מוזיקלית חדישה, במקביל להתפתחויות טכנולוגיות אחרות שצצו בעולם כמו האורגנים והסינתיסייזרים הראשונים. צלילים חדשים שמעולם לא נשמעו קודם החלו לקחת חלק ביצירות מוזיקה מודרניות.

דמיינו לכם את דפני, ממתינה בסבלנות עד שיום העבודה מסתיים, מחכה ששותפיה לעבודה באולפני ה-BBC יקחו את המעילים שלהם ואת התיקים ויצאו אל הערב הלונדוני הלח בעוד היא כבר מסדרת את הסלילים המגנטיים על הטייפים הענקיים ומקליטה צלילים משונים, גוזרת את סרט ההקלטה ומדביקה מחדש, בונה לופים, ממציאה פידבקים, מאיטה צלילים או גורמת להם לשאוג בהילוך מהיר – והכל בקדחתנות שאינה יודעת שובע, שמתמשכת כמו דיבוק אל השעות הקטנות של הלילה. אתם יכולים לדמיין אותה פוסעת חזרה לביתה באישון ליל כשכל החלונות ברחובות הריקים כבויים ורק למעלה מבליחים כוכבים שאינם יכולים להתחרות בניצוץ הבוער מאחורי עיניה של גב' אורם הצנומה.

ב-BBC לא ממש הבינו מה דפני רוצה מהם כשהביאה חלק מיצירותיה וניסתה לשכנע את המנהלים שיש פוטנציאל מוזיקלי עצום בטכנולוגיה החדשה, עד שב-1958 עלתה הדרישה לאפקטים קוליים אלקטרוניים. כמובן שפנו לגב' אורם, שעד אז כבר הספיקה לשכלל ולהכיר את האמצעים הטכנולוגיים הדרושים – כך הוקם הסטודיו המיתולוגי The BBC Radiophonic Workshop, שהיה אחראי על האפקטים הקוליים ברדיו והשיבוץ של צלילים אלקטרוניים בג'ינגלים או בלחני פופ. אבל לאחר כמה חודשים גב' אורם עזבה את הסדנא הרדיופונית עקב חילוקי דיעות על אופי הסדנא: היא משכה לכיוון של חיפוש צלילים אמנותי והמצאת צורות או שפות מוזיקליות חדשות, ומנהלי ה-BBC רצו לנצל את הטכנולוגיה כדי להקליט פלייבקים לפרסומות נעליים. ובכן ביי ביי לאולפני ה-BBC, וגב' אורם שלנו עשתה את המעשה ההגיוני היחיד ויצאה לדרכה העצמאית, שכללה בית נטוש בקנט והמצאה של מכשיר מוזיקלי אלקטרוני אדיר בשם "Oramics". בבית החדש שלה, שהיה בעצם מעבדת סאונד נסיונית, היא רקחה צלילים ויצרה פסקולים להצגות וסרטים, ואפילו הלחינה לאופרה.

גב' דפני אורם הצנומה נפטרה ב-5 לינואר 2003, והשאירה אחריה שובל של השפעה אדירה על המוזיקה האלקטרונית העכשווית. למרות שאיש כמעט לא מכיר אותה, ממש קשה לדמיין איך הרכבים כמו Kraftwerk, Depeche Mode ו-Aphex Twin היו מתקיימים בלעדיה.

ועכשיו הכבוד כולו שלך גב' אורם:

[audio:http://www.stalk.net/paradigm/mp3%27s/power%20tools.mp3]

Power tools (0:44) – Download

[audio:http://www.stalk.net/paradigm/mp3%27s/rotolock.mp3]

Rotolock (1:27) – Download

[audio:http://www.stalk.net/paradigm/mp3%27s/kia%20ora.mp3]

Kia Ora (0:47) – Download

[audio:http://www.stalk.net/paradigm/mp3%27s/pulse.mp3]

Pulse Persephone 1965 (4:02) – Download

חומר קריאה-צפייה נוסף:
האתר הרשמי
ויקיפדיה
מיי-ספיס
רשימת יצירות

תגיות: , , , ,