הכותרת הינה שקר גס מהסוג הנכלולי – אני שונא סיכומי שנה.
לא תמצאו כאן דירוג של כל מיני אלבומים שיצאו ב-2010, לא תמצאו פה סיכומים מילוליים על טרנדים של סאונד והפקה שבלטו השנה – אני משאיר את מלאכת הסיכום הזו לאחרים שאני בטוח שיעשו את זה נהדר בעוד שאותי המלאכה הזו תשעמם למוות. הפעם האחרונה שביקרתי באתר פיצ'פורק היתה לפני 3 שנים בעקבות לינק של גיאחה בעונג שבת, מאז, אין בי שום עיניין לדעת מי-חושב-כמה-על-מה – אני מעדיף לתת לאוזניים שלי (הרעבות תמיד) להחליט בעצמן ולהניח את פילפולי "מי יותר טוב" או "מי הגיע למקום הראשון" לאחרים, מתוך אמונה שאין כמו מפגש ראשוני אמיתי עם המוזיקה. לשם כך בדיוק אני עורך מיקסטייפים או תוכניות רדיו עם נועה.

כל הפוסט הנוכחי מוקדש למעשה לאלבום אחד שראה אור השנה אבל הצליח להדהד לאורכה באותה עוצמה קדמונית שתקליטים נהגו להדהד באוזניי כשהייתי ילד או נער. וזה מצחיק כי כל פעם כשמדברים על האלבום "Before Today" של אריאל פינק מגיעים מהר מאוד לאמירות שקשורות לנוסטלגיה או זיכרון גם אם מדובר בזכרון מומצא, תקופה מיתית שקיימת רק באוזניים הפנימיות. אבל לפני שארחיב על האלבום הנ"ל, הנה סקירה ביוגרפית קצרצרה:
אריאל (מרכוס רוזנברג) פינק (יליד 1978) החל להפיק וליצור מוזיקה בשליש האחרון של שנות ה-90, הוא נהג להקליט את עצמו על קסטות כשהוא מנגן בשלל כלים (גם אם מדובר בחיקוי משכנע של תופים שהוקלטו בעזרת הפה) והפיץ את הקלטות הללו בין חנויות נישה מוזיקליות באיזור לוס אנג'לס וכמיטב מסורת ה-DIY אריאל פינק גם נהג לאייר ולעצב את העטיפות. ההקלטות לרוב נעו בין לואו-פיי עד לנו-פיי בלתי שמיע אבל האיכות הנוראית של ההקלטה הסתירה מלודיות מתקתקות ממכרות וטקסטים אסוצייטיביים והצליל החרוך/מעוך של הסרטים המגנטיים הוסיפו מימד ארכיאולוגי, כמו קלטת דמואים שנחה 30 שנה בתא מטען של מכונית הרוסה והתגלתה זה עתה. ב-2003 חברי להקת אנימל קולקטיב האזינו לדמו ששלח אריאל פינק דרך מכר משותף ומרוב התלהבות הם הוציאו אותו בלייבל הטרי שפתחו באותה שנה, Paw Tracks. לאחר מכן, באופן די קבוע, הם הוציאו לאור כל שנה אלבום חדש (שחלקם למעשה היו הוצאה מחודשת של קלטות שראו אור בסוף שנות ה-90). ב-2009 אריאל פינק הוחתם ע"י הלייבל האגדי 4AD והאלבום שראה אור השנה הוא למעשה אלבום האולפן הרשמי הראשון של אריאל פינק שהוקלט יחד עם ההרכב שגיבש סביבו.

סוד הקסם של Before Today נעוץ במכלול העשיר של הפאזל המוזיקלי שאריאל פינק רקח: אם זה בצליל הקלידים הצ'יזי שמלווה את האלבום וזורק אסוציאטיבית לפופ של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, אם זה בפירוק הגאוני של מבנה שירי הפופ המסורתיים והתכַתם מחדש לכדי יצירה אורגנית שמתפתחת ומשתנה ללא סוף (רוצו לקרוא את הניתוח הנהדר של טל מסינג לשיר Round & Round), בצליל הקטום שמפיקי האלבום נתנו לו – ללא קצוות חדים (באסים מודגשים או תדרים גבוהים צורמניים) כך שנוצר הצליל המוזהב המעוגל שלרוב מאפיין קלטות וזכרונות שחוקים – הדיאלוג הזה בין השירים (מילים+לחן) ולבין ההפקה (עיבודים+מיקס-מאסטרינג) הופכת את חווית ההאזנה לגדולה הרבה יותר מסכום חלקיה ולמעשה אני חושב שזה האלבום הראשון שהצליח להפתיע אותי בהפריה שנוצרת בין התוכן (שיר) לצורה (הפקה). אחד השירים האהובים עליי באלבום, Fright Night, מצליח להעביר לטעמי את המיזוג הזה יפה:

ייתכן שזה בגלל שאני בן גילו של אריאל פינק, אבל יש משהו בלחנים ובצליל השירים באלבום הזה שמתכתבים ישירות עם עם שירי הפופ שבקע מהרדיו כשהייתי ילד ושנחרטו עמוק עמוק בתוך קפלי הדי.אן.איי המוזיקלי שלי, למעשה הבנתי עד כמה זה עמוק רק כשפינק הזכיר לי. אני בטוח שבאיזה מימד מקביל ישנו אריאל פינק אחד שהוא כוכב פופ בקנה מידה אפי – אבל חשוב לי לציין שאני אוהב את האלבום הזה *למרות* הערך הנוסטלגי, אריאל פינק הצליח להפוך תבניות מוזיקליות שחוקות למשהו רענן וחדש, על אף המימד האנכרוניסטי אין כאן ספק שמדובר במוזיקה שנוצרה במאה-21 (ולו רק בזכות שבירת מבנה שירי הפופ המסורתיים). רק במאה ה-21 לייבל שהוקם במקור כתגובת נגד תרבותית לפופ המתקתק והמסונטז שאיפיין את שנות השמונים מוציא לאור עכשיו אלבום שקרוב מאוד ברוחו לאותו פופ של פעם כתגובת נגד, כסוג של אנדרדוג ואמירה על ההווה: הפופ של אתמול הופך להיות האוונגארד של מחר.

אני מרגיש שככל שאנסה להסביר ולנתח את האלבום הזה, ככל שאנסה לשפוך משפטים ולפרוט תחושות לפרוטות מילוליות – לא אוכל להעביר את אותו אלמנט של קסם ופליאה שהוא משרה עליי. נדירים האלבומים שהפכו להיות בני לוויה כל כך משמעותיים ועל אף שהמון מוזיקה עברה השנה דרך המערכת שלי, Before Today הפך להיות הפסקול שליווה אותי כמעט לכל מקום במהלך 10 החודשים האחרונים ואני אסיר תודה לאריאל פינק על כך. לסיום, כך הדברים נשמעים מפיו של מר פינק:
"I'm the king of bad vibes,I always wanted to make the saddest music that ever was. I'm incapable of not doing it. So I make avant-garde music using pop music. The pop quality in my music is so sad because it's nostalgic – it is the sound of a happiness that's not there anymore."
L.A. Weekly, 2005

Mental woman, born of man
Born of woman, mental man
Change me, I'm changing day to day
Lady, I'm a lady from today..

אם יש אלבום אחד משנת 2010 שאתם עומדים לקחת עמכם לשנה הבאה, ובכן, אני מקווה שזה יהיה האלבום הזה.

לינקים:
האתר של אריאל פינק
הראיון המלא באל.איי וויקלי
קנו את האלבום

תגיות: , , , , ,



4 תגובות על ”סיכום השנה במוזיקה“

  1. צחי | 31 בדצמבר, 2010 בשעה 16:26

    תודה מורפ
    לא הכרתי. נשמע מעניין.
    שתהיה שנה מצוינת!

  2. אורי דרור | 2 בינואר, 2011 בשעה 18:48

    ביקורת מושלמת ומדויקת מעין כמוה.

  3. אורי דרור | 2 בינואר, 2011 בשעה 18:49

    תיקון: מאין כמותה.

  4. המרענן הוורוד של הסתיו « הבלוג של בטטה קרה | 5 בינואר, 2011 בשעה 12:32

    […] כל אמירה. כדאי לקרוא את מה שכתבו על האומן המדהים הזה כאן וכאן. אני רק אוסיף שלטעמי הקליפ הזה (שכנראה נרקח באופן […]

הוספת תגובה