לפני שתמשיכו לקרוא – לחצו פליי כאן:

בחצי השנה האחרונה מעסיק אותי מאוד המרחב ותפקידו ביצירה ובצליל (לדוגמא). מעבר ליכולת של החלל ליצור מניפולציות ישירות על סאונד (כמו תהודה או עימעום), מסקרן אותי מאוד כיצד האמן ויצירתו מושפעים ממרחב – כזה שטעון וספוג בהיסטוריה וזכרון, כזה שכבר מכיל בתוכו את רפאי העבר שהיה ולא ישוב. מכיוון שדרך היצירה של קולקטיב We Are Ghosts מתבסס על ביטוי יצירתי מיידי (כתיבה והלחנה) ומכיוון שדויד פרץ סיפר לי על המערה בלוזית ושיכנע אותי שטכנית אנחנו יכולים להתמודד עם האתגר של הפיכת המערה, גם אם ללילה אחד, לאולפן הקלטות צנוע על בסיס הציוד הטכני של חברי הקולקטיב בלבד (טוב, זה וגנרטור כמובן) – הצעתי את הסשן לחברי הרוחות ושמחתי כשהם הביעו התלהבות אמיתית לרעיון.

אני זוכר היטב את הנסיעה הזו דרומה ביום חמישי אחד לפני חודש (18.8).
ברדיו היה אותו זמזום תמידי המאפיין ידיעות על פיגוע רודף פיגוע בעוד כבישי הדרום נחסמים אט אט בהוראת הצבא ומניין הנטבחים עולה ועולה עם כל עדכון. "יופי", אמרתי לעצמי "ממש יום נפלא לנסוע דרומה ולבלות לילה במערה". מצד שני, כשאתה מרגיש שהעולם בוער סביב, כשהכל קורס לאבדון ואתה לא רוצה לקחת בזה שום חלק – הדבר ההגיוני היחידי הוא לרדת אל מתחת לבטן האדמה, למרכז השקט של עין הסערה ולהתמסר לאומנות, ליצירה של דבר מה חדש.

בזמן שחיכיתי בפתח המערה עד שכולם יתאספו ראיתי באופק המנוקד כוכבים פס של אור והתפוצצות שמימית כך שאני מניח שמלבד הליריות והקסם של הרגע – כיפת הברזל היתה פעילה למדי אותו לילה. אט אט חברי הקולקטיב החלו להגיע והדבר הראשון שעשינו הוא לפזר נרות לכל אורך דרך הגישה והמסלול המוביל אל החלל המרכזי של סבך המערות, אותו חלל שעמד לעבור טרנספורמציה לאולפן הקלטות קדום. כל מי שנכנס למערה לראשונה לא יכל לעמוד בפיתוי מלשיר או למחוא כף, התהודה המדהימה של החלל מקיפה אותך באופן כל כך מוחלט עד שכל צליל קטן, מחיאת כף או שירה מהדהדים בחללים סביב באופן כל כך מבלבל עד שלעיתים היה קשה לדעת מהיכן מגיע מקור הצליל. לאחר שמיקמנו את הגנרטור במרחק מקסימלי (אך עדיין ניתן לשמוע היטב את ההימהום שלו בחלק מן הקטעים השקטים) ובדקנו את תנאי המערה החלטנו על האופציות האידאליות למיקום הכלים וציוד ההקלטה: ליצור חצי מעגל ולפזר באופן מושכל את הכלים ביחס לחללים המהדהדים שסביב (מכיוון שסביב המערה המרכזית מפוזרות מערות נוספות בעלות הידהוד שונה – היה צריך לסדר את הכלים ע"פ עוצמת הצליל שלהם).
הנה שירטוט שמדגים את סידור הכלים במערה (לחצו על התמונה לגרסה מוגדלת):

גם כאן מכשיר ה-ZOOM התגלה ככלי מועיל במיוחד: מכיוון שיכולתי למקם אותו בכל מקום בחלל, מיקמתי אותו רחוק יחסית כשהוא פונה למערה מהדהדת נפרדת מהחלל המרכזי על מנת ללכוד את ההד בלבד, ההחלטה הזו בדיעבד עזרה לי מאוד במהלך המיקסים. (הערת אגב: יותר ויותר במהלך ההפקות המוזיקליות בהן אני מעורב – ישנו שימוש גדול ב-ZOOM. החירות שהמכשיר הזה נותן ב"לכידת" צלילים אמיתיים ותמונה אקוסטית מדוייקת יחסית של המרחב הופכת אותו לאחת מהרכישות הכי מוצלחות שלי אי פעם. אם זה כדי להקליט קולות רקע בחלל מהדהד אמיתי או כלי הקשה שלא ניתן להביא לאולפן כמו דלת מקלט או בלוני גז – אני לא מוגבל יותר לגבולות האולפן וכמוזיקאי ואמן זה פתח לי שער לחיפוש צלילים אמיתיים ולא להסתפק בתחליפים דיגיטליים אולפניים זולים. הדרך בה ההידהוד של הריוורב נמסך על צליל שירה או כלי הקשה במערה אמיתית נשמע כל כך הרבה יותר אורגני ומדוייק מכל תחליף דיגיטלי שנתקלתי בו).

יש משהו בחוויה של יצירת מוזיקה בחלל מהדהד שגורם לה להיות מופשטת, מינימאליסטית. אולי זה בגלל שקשה נורא להאזין לעומס של צלילים רווים בהד, אולי זה בגלל שלא היה לנו באס אמיתי בסשן (לאורך כל ההקלטות לא מופיע אף כלי מלודי שנתן את פעימות הבאס) דבר שגרם לנו מראש להתרחק מהתבניות המוכרות שמאפיינות רוקנרול וסגנונות מוזיקליים הקרובים לצד הפופולארי בסקאלה המוזיקלית. בנוסף, עקב אילוצי חשמל גיאוגרפיה ואקוסטיקה, החלטנו מראש שהסשן הזה יתבסס על כלים אקוסטיים בלבד (בפועל דויד שלף את האייפון שלו ושיחק עם תוכנת התראמין בטרק Middle Eastern Aliens – אבל זו הפעם היחידה) – דבר שדרש מאיתנו דמיון ועירנות ככל שזה נוגע לדרכים השונות בהם עשינו שימוש בצלילים, הן אם מדובר בכלים חיצוניים או שימוש בקול וגוף (מחיאות כפיים, טפיחות, רקיעות).

אני נתקל בקושי כשאני מנסה להזכר ולתאר את מהלך ההקלטות עצמן. לרוב זמן ההקלטות של WAG מזכיר מאוד חוויה של חלום: אינטנסיבי, רגשי מאוד לפרקים וכזה שנצרב כחוויה מופשטת הגדולה הרבה יותר מסכום חלקיה. הפיתוי התמידי להתרחק מהמקרופונים במהלך ההקלטה ולשוטט בחלל המהדהד ולשיר או לנגן (מאוחר יותר, בשלב המיקסים, תלשתי לעצמי המון שערות מהידיים מרוב תסכול כשעברתי על הערוצים. עד עכשיו ידי השמאלית חלקה כמו עכוז של תינוק), לשוטט כמו רוחות רפאים בחלל הענק כשהמערה עצמה הופכת לכלי נוסף, לחבר חדש בהרכב. אגב, לסשן הזה הצטרף אלינו אמיר ניר (שאפילו התארח כאן בבלוג) וגם התארחו באופן חד-פעמי אלעד בן-הרוש וטל אורן הנהדרים.

המיקס להקלטות הסשן הזה הוא ככל הנראה המורכב והקשה ביותר שעשיתי: מעבר לעובדה שהוקלטו כאן כלים אקוסטיים בלבד בעוצמות שונות באופן קיצוני, רמת הזליגה בין מיקרופון למיקרופון היא מטורפת, כלומר, מיקרופון שהקליט כלי מסויים גם לכד את שלושת הכלים שניגנו לידו + ההד של המערה. הדבר הבסיסי שהנחה אותי בשלב המיקס הוא החשיבות של תחושת החלל, רציתי מאוד שהמאזינים יוכלו להיות שם איתנו באותה מערה, לחלוק איתנו את המרחב הצלילים שהקיף אותנו כשניגנו וכאן כמובן הערוץ שהוקלט ע"י מכשיר ה-ZOOM עזר מאוד. השתדלתי להמעיט ככל האפשר בתוספות אפקטים מלאכותיות – למעשה, התוספות היחידות התמצו בדיליי קל על ערוצי השירה, הסיטאר והמלודיקה (רק בטרק Television Is Not Your Friend הרשיתי לעצמי למסך את הקול של שני קדר באפקט כבד), את כל היתר עשתה כבר המערה. אני ממליץ לכם מאוד להאזין לאלבום הזה באוזניות טובות.
עם ההוצאה לאור של הריליס הזה (החמישי במספר!) אנחנו משיקים את האתר הרישמי של WAG שמשמש למעשה כסוג של ארכיון שירכז את המוזיקה, הוידאו והתמונות שלנו + מידע על הקולקטיב ועל האומנים שלוקחים בו חלק, אם זה לא מספיק אנחנו גם מוכרים חולצות חדשות אותן ניתן להזמין כרגע רק דרך האתר כשעל העיצוב המיוחד המודפס עליהן אחראים שני קדר וגיא ביבי המוכשרים.

~קרדיטים~
שני קדר – אוטוהארפ, גיטרה אקוסטית, שירה, פעמונים, גלוקנשפיל, כלי הקשה, תופים וברווז צעצוע.
דויד פרץ – גיטרת דוברו, כלי הקשה, קולות ואייפון.
אורי דרור – גירה אקוסטית 12 מיתרים, קולות, מרימבה, מלודיקה, אקורדיון-סאבוטאז', חלילים וצ'ראנגו.
דני רווה – תופים, מלודיקה, קולות, כלי הקשה, גיטרה אקוסטית, גלוקנשפיל וגפרורים.
טל אורן – קולות וכלי הקשה.
אלעד בן-הרוש – גיטרה אקוסטית, אוטוהארפ, גלוקנשפיל, מנדולינה, קולות וכלי הקשה.
אמיר ניר – סיטאר, מלודיקה, אוטוהארפ, גלוקנשפיל, כלי הקשה וקולות.
נועה מגר – קולות, גלוקנשפיל, כלי הקשה, גיטרה אקוסטית ומצלמת הקנון 5D MKII שלה 🙂
גיא ביבי – כלי הקשה, תופים וקולות.
מורפלקסיס – קולות, כוסות קריסטל, תופים, גיטרה אקוסטית, קערות טיבטיות וכלי הקשה.

טכנאי סאונד – דויד פרץ
מיקס ומאסטרינג – מורפלקסיס
האלבום הוקלט במהלך לילה אחד במערה בלוזית (דרומית לבית שמש) ב-18.8.2011
אתם מוזמנים להאזין או להוריד (האלבום הוא חינמי – הקישו את הספרה 0 בחלל המחיר) או לתרום לנו כראות עיניכם! (כל תרומה תושקע מייד בסשן ההקלטות הבא שלנו!)

עוד חומרי קריאה הנוגעים לסשן הזה:
פוסט נהדר בבלוג של יובל אראל + ראיון עם דויד פרץ
❀  פוסט של אמיר ניר וקצת על חוויותיו מאותו לילה
❀  פוסט באתר המוזיקה הנהדר מחו"ל The Sirens Sound
❀  קול הקמפוס הנהדרים מפרגנים!

ביום שני הקרוב (26.9 – 20:00) יתארחו חברי קולקטיב הרוחות בתוכנית של ברק חיימוביץ', "המגדלור" ברדיו הבינתחומי בהרצליה (106.2 באיזור המרכז, סטרימינג אינטרנטי לכל שאר העולם!)

❀ אם אהבתם ונהניתם מהמוזיקה – אנא, הפיצו אותה הלאה!

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מאמיר ניר שבו הוא תיאר באופן כמעט אגבי כיצד הוא מעביר את המיקסטייפים שלי לסלילים מגנטיים על מנת להינות מהם באופן מירבי. רגע.. חזרתי על השורה הנ"ל וקראתי אותה שוב ושוב כדי להיות בטוח שאכן אלה המילים: "סלילים" ו-"מגנטיים"? יש מישהו אי שם בעולם שאכן מאזין לאוספים האלה בדיוק כפי שדמיינתי כיצד מיקסטייפים צריכים להישמע בעולם מושלם?!
לקח לי כמה דקות טובות למחות את זיעת ההתרגשות, להתעשת ולכתוב מייל חזרה עם בקשה קטנה: ספר! הדגם! צלם!
התשובה החיובית של אמיר לא בוששה להגיע והוא אפילו סיפר לי שידידתו מאיה קפל, צלמת [אתר], נרתמה לעיניין והם יתעדו את התהליך בקרוב. לפני כמה ימים (למעשה ממש ביום ההולדת שלי – אמיר, אין לך מושג כמה שימחת אותי 🙂 ) קיבלתי את ההדגמה המלאה: איך הופכים מיקסטייפ דיגיטאלי ומשחררים אותו אל המרחבים האנלוגיים הפתוחים!
(הסביר והדגים: אמיר ניר, צילמה וערכה: מאיה קפל)

לפני כשנה וחצי גיליתי במקרה את הבלוג הנסתר והמופלא הזה. מצאתי שמורפלקסיס אדמו"רינו מתעסק בהרבה מאוד תחומים שמעניינים גם אותי, כמוזיקאי יוצר ובשל כך החלטתי לטעום מהאוספים המוגשים. ראשית, התלהבתי מאוד ממלאכת-המחשבת שנעשתה בחיבורים המעניינים בין קטע לקטע, העובדה שהמיקסטייפ זורם בקו רציף ללא הפסקות של שקט וביצירתיות מופלאה של מיקס עדין ועריכה בטוב טעם, הפתיעה אותי מאוד, ומיד לאחר מכן נשביתי בקסם האקלקטי ובתעוזה של בחירת הקטעים עצמם וטיבם המופלא – מי שיודע, קשה מאוד לרצות אותי מוזיקלית, ומורפלקסיס מצליח לעשות את זה בגדול!

עכשיו נתבונן באחת השריטות העמוקות שלי – האהבה הכפייתית לציוד אודיו אנלוגי. אני מניח שרובכם, אוהבי מוזיקה מושבעים,  מכירים מן הסתם את התפיסות השונות לגבי פורמטי הקלטה אנלוגיים. אז עכשיו, אני אציג לכם את שיטתי להשבחת המיקסטייפים המהוללים. מרגע שהתאהבתי באוספים האלה, היה לי ברור שהם צריכים לקבל את מלוא כובד החשיבות המוזיקלית. בואו נגיד, כשכבר יש לי זמן לשבת בבית ואני בוחר להקדיש אותו להאזנה ממוקדת במוזיקה (לצערי זה לא קורה לעיתים קרובות מדיי), מבאסת אותי המחשבה שאני אקשיב למוזיקה דרך המחשב – אף על פי שהיום, קידוד המוסיקה לקבצי mp3 מתבצע לשביעות רצוני – עדיין המחשבה של לשבת ולהקשיב למוזיקה שיוצאת מבעד ממירים דיגיטאליים מפחיתה מהערך המוזיקלי. אני מאמין שברגע שמוזיקה מתנגנת, כמוצר סופי, מפורמאט דיגיטאלי, היא מאבדת מחיותה – וזה כלל לא משנה מה רמת הרזולוציה (עדיף כמובן שתהיה כמה שיותר גבוהה – זיוף דיגיטאלי מאוד מטריד בסופו של דבר). כשאנחנו מנגנים מוזיקה דרך פורמאט אנאלוגי, תהיה לו תמיד השפעה כיאוטית מן הסביבה – טמפרטורה, גראביטאציה, עוצמת חיכוך וכד'. היתרון בשימוש האנאלוגי הוא בסופו של דבר חוסר הדיוק. בשנות ה-80 וה-90, התפיסה הייתה כי "הזיוף" נחשב לחיסרון – אף אחד לא טרח להזכיר ש"הזיוף" האנאלוגי הוא כיאוטי – מה שהופך ל"זיוף" בלתי מדיד, שיכול להשתנות מהמון סיבות חיצוניות, אני אשווה את זה לנגינה על כלי אקוסטי – אף מכה, פריטה או נשיפה לא תחזור לעולם על קודמתה – לא משנה עד כמה נדייק או נתמרן, תמיד תהיה השפעה פיזית שונה על הביצוע החוזר ובכך נגינה חיה הרבה יותר מושכת ומהפנטת מהקשבה לתכנות מסונטז וסטרילי – כמו כלי נגינה אחרים, כך גם המכשור האנאלוגי שמשחזר כל פעם מחדש את ההקלטה – תמיד יוסיף לה שינוי קל, לא צפוי, כיאוטי – וזה מה שנותן ערך מוסף של חיים למוזיקה שאנחנו אוהבים (לא כל אחד יסכים איתי כמובן – יהיו רבים שיעדיפו את הסטריליות הקפואה של אמצעי השמע הדיגיטאליים – וזה כמובן כבר עניין של טעם…)

אז החלטתי להמיר את האוספים של מורפלקסיס לפורמאט אנאלוגי – ובכן, מכיוון שיש לי מכשור והרבה מדיות מתאימות (הכוונה לטייפ סלילים וסרטים מגנטיים), החלטתי לבצע את המלאכה לאלתר:
כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון, אני מוריד מן הסתם את האוספים למחשב, לאחר מכן פותח אותם בנגן המדיה, כאשר המחשב מחובר כמובן אל מערכת השמע שלי שמורכבת מכמה חלקים מצויינים – מגבר vintage של Akai, פטיפון Technics מדגם מיוחד (אני יכול לכתוב רק עליו פוסט שלם), טייפ סלילים של Akai (דגם 1700, משנת 1967, בעל מעגלי שפופרות) ורמקולים עתיקים משנות ה-60 של Wharfedale. כאשר המוזיקה מושמעת מן המחשב דרך המגבר, אני מכין את טייפ הסלילים להקלטה, כאשר אני מרכיב עליו סליל כלשהו שעליו אני רוצה להקליט (הסלילים הם בדיוק כמו קסטות של טייפ, רק יותר גדולים – ניתן להקליט ולמחוק מספר רב של פעמים), ואז אני מכניס את הטייפ למצב הקלטה אך עם השהייה – Pause, ובודק דרך מחוג החיווי את עוצמת ההקלטה – כך שתהיה בסביבות 0 dB. עוד יתרון בהקלטה על סרטים מגנטיים היא ספיגת שיאי עוצמה (peak) חלקה, מה שפורמאט דיגיטאלי לא יכול לספוג – כאשר הם מופיעים בהקלטה דיגיטאלית אנחנו נשמע אותם כצרימה לא נעימה, ובשפה עממית יותר, "קרעחצים". אחרי שכיוונתי את עוצמת ההקלטה והכנתי את הסליל במיקום בו ארצה להתחיל להקליט עליו, אני חוזר למחשב, עוצר אותו מנגינה ומכין לתחילת ההקלטה. חוזר אל הטייפ, משחרר אותו מ- Pause, ומפעיל מחדש את נגן המדיה במחשב – כך מבוצעת ההקלטה.
חשוב לציין שהעבודה עם המכשור הזה דורשת התעסקות רבה ותחזוקה קבועה שגם גוזלת לא מעט זמן, אבל ההנאה הסופית שווה את ההשקעה.

אני מציג לכם כאן עוד מספר תמונות מהעשייה וגם עוד מכשיר אחד חביב שהצטרף אליי לאחרונה לאוסף – Philips N4416, מכשיר מתקדם יותר מה Akai (מאמצע שנות ה-70) – עובד על מכניקה אלקטרונית, בעוד ה- Akai הרבה יותר מכאני – עם זאת, ה- Akai חביב עליי יותר מכיוון שאיכות הההקלטה שלו יותר טובה, ובכלל כל הצליל מעובד כפי שהזכרתי קודם ע"י שפופורות, שהן בעצמן מוסיפות עוד נפח כיאוטי לצליל הסופי. בכלל, אני מוסיף עוד ומגזים, ומבצע את ההקלטות של המיקסטייפים על מהירות הקלטה נמוכה (ישנן 3 מהירויות הקלטה נפוצות במכשירי הקלטה ביתיים מסוג טייפ סלילים שיוצרו בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה שעברה) – המהירות הנמוכה מעממת את הצליל עוד יותר, אך מעצימה את החוויה החמימה אותה אני אוהב.
תחי האנלוגיה!!!

* * *

אמיר ניר [אתר] הינו מפיק, מלחין ומוזיקאי בעל חיבה לציוד אנלוגי ישן ולצליל האבוד של הסלילים המגנטים.

לא רוצים לפספס מיקסטייפים? עשו מנוי ל:

| |

תגיות: , , , , , ,